לא בטוח שבאהבה ננצח, בשנאה נפסיד

אינני בטוח כלל וכלל שבאהבה ננצח. הדרך היחידה לנצח היא כנראה פעולה כזרם מים חזק דרך כלל ישראל. זרם מים פוגש מכשול במקום אחד, ומנסה לפרוץ במקום אחר – לא על ידי שבירת הסכר, כי אם על ידי מסלולים אחרים – טובים יותר. מפסידים במקום אחד ומתעצמים במקום אחר.

אין לי מילה אחת טובה לומר על מאבק רשויות החוק בקניית החוקית של בית השלום בחברון ועל חשיבותו האסטרטגית, ואנו חייבים לשנות את גישתם מהקצה אל הקצה. הצביעות שבניסיון להכשיר את ההתיישבות הלא-חוקית בדרום ובד בבד למנוע התיישבות יהודית – זועקת לשמיים. ברם, מי שמבקש להתמודד על ההנהגה של המדינה אינו רשאי לעשות זאת אפילו על ידי חברי כנסת הקוראים למאבק כוחני ברשויות המדינה, ועל ידי הקריאה לסירוב פקודה ולמלחמה עד הסוף. הדרך אחרת לגמרי: הם יהרסו ואנחנו נבנה במקום בו ניתן לבנות כחוק, הם ישמיצו ואנחנו נתגבר, הם ינסו להפיל ואנחנו נקום ונתעודד, ונבקש אף לקשור אותם לחברון.

ישנה חשיבות עילאית לניצחון שלנו. חברון היא ערש האומה; חברון היא שורש ההתקשרות של עם ישראל בארצו; חברון היא המקור

ממנו אנו שואבים את דרכו של אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט; מתיישבי חברון הם שלוחי ציבור הנמצאים באופן מתמיד בסיר לחץ – מבחוץ ומבפנים – ועומדים בגבורה בשליחותם; חברון היא המקום ממנו תתגבר הבשורה של היות ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. גם מבחינה פרקטית ראו את האש הבוערת והחיובית המוצתת בחברון בכל רגל ובכל מועד, ובשבת חברון בפרשת חיי שרה החלה השבוע. זה המקום אליו כולנו יכולים להתחבר.

למה בשנאה נפסיד

האהבה לא הוכיחה את עצמה כמנצחת. לפחות לא בטווח הקרוב, בגוש קטיף. על כן איני בטוח שבאהבה ננצח. ברם, אני בטוח באופן מוחלט כי בשנאה ובאלימות נפסיד:

אנו נפסיד בראש ובראשונה בשל העובדה שהפועל באלימות ובשנאה עובר עבירות חמורות והדבר אינו חוקי, אינו מוסרי ואינו הוגן;

אנו נפסיד כי ננתק בכך את בסיס העוצמה והקשר לחברון, הוא עם ישראל, ששמירת מסגרתה של מדינת ישראל חשובה בעיניו;

אנו נפסיד כי נגדל דור של ילדים אנרכיסטיים ופורעי חוק, שיגלגלו את התנהגותם גם כלפי מקורות סמכות של תורה ושל הנהגה;

אנו נפסיד כי נטעה שוב בניהול המאבק על כתפי החיילים והשוטרים, בעוד שהוא צריך להתנהל במקום אחר לחלוטין;

אנו נפסיד כי בהתנהגותנו באלימות אנו נצטרף אל הגורמים המחריבים את האומה הישראלית ואת מדינת ישראל בהוצאת הדיון הציבורי ממוסדות דיון אל הרחוב, ובהפיכת החברה הישראלית לחברה שופכת דמים בתמיכתנו;

אנו נפסיד כי שוב יתברר בצדק שאנו נעולים על נושא אחד בלבד, ואין אנו מתמודדים כלל עם העניינים הרחבים שמדינת ישראל עסוקה בהם כיום; אנו נפסיד כשם שהפסדנו בעמונה – הבתים בעמונה נהרסו לחלוטין, אנחנו והמשטרה יצאנו מוכים וחבולים. בניגוד מוחלט לרטוריקה שלנו הטוענת כי מאז עמונה הפסיקו הפינויים - פונו עוד הרבה מאחזים מאז עמונה;

אנו נפסיד כי חלק מילדינו (לא הגרעין האידיאולוגי החזק, כי אם ההיקף הרחב של הנספחים) התמלאו שנאה ואנרכיה הגוברת והולכת והקרע בינינו ובין האומה הישראלית רק גדל- ללא שום הישג.

אנחנו נפסיד כי אנו פועלים נגד עצמנו. אנו משלים את בנינו ובנותינו כאילו הכוח מנצח, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להתנער מהאחריות לאלימות שפורצת ועוד תפרוץ, אולם ההיא תכה בנו במלוא עוצמתה ולא ייוותר לנו אלא להתנצל על עשבים שוטים; אנחנו מוצאים את עצמנו מאבדים חלק ניכר אפילו מהציונות הדתית, שלא מוכן לדרך זו.

אשרינו שבמדינת ישראל מוכרעות הכרעות בקלפי ולא בקרבות רחוב; אסון כבד הרבה יותר

ייגרם לעם ישראל אם לא יהיה מוסד מכריע במחלוקות, גם אם הכרעה זו היא מוטה נגדנו בצורה מעוותת.

ובעיקר – בדרך האלימות והאיום אנחנו נאבד את היכולת לטעון כי אנו מבקשים להתמודד על הנהגת המדינה. יתברר כי אנחנו שוב מתמקדים בנושא אחד בלבד.

לא יעזרו לנו כל הדיבורים על כך שיש להניף דגלים נוספים ולהתאחד כל אחד בדרכו שלו ובאמונתו שלו. בשעה ששוברים את הכלים על נושא אחד בלבד. מקום בו מכריזים על גט כריתות ממדינת ישראל ומוסדותיה; מקום בו קוראים למלחמה במובן הפשוט של המילה; מקום בו מאיימים כי עמונה הייתה רק המבוא – כל אלה מלמדים כי אין כיסוי להעמדת נושאים כמו חינוך, רווחה, זהות יהודית בראש, ומדובר במס שפתיים בלבד.

בנכונות לשבור את כל הכלים אנו משכנעים בלי רצוננו את העולם כולו שאין אנו ראויים להתמודד עם הנהגת עם ישראל – מי ששובר את המסגרות בהן מתנהלת החברה אל יתלונן על כך שלא סופרים אותו.  

מאמרי הרב יובל שרלו מתפרסמים באתר ישיבת ההסדר פתח תקווה.