שתף קטע נבחר
 

היהודי במכונית הספורט המרהיבה

למייקל שייבון לא אכפת לחלוק חדר כתיבה עם אשתו, הוא חושב שההיסטוריה היהודית מכבידה יותר עלינו הישראלים מאשר על יהודים אמריקניים ומזדהה מאוד עם גיבור ספרו "ילדי הפלא". "הספר הזה הציל את חיי הספרותיים", הוא מתוודה

מייקל שייבון לא המציא את הגלגל. סופרים יהודיים גדולים היו בארה"ב גם לפניו והם כבר נברו במעמקי התודעה היהודית, השלכות ההיסטוריה של עמנו וההשתלבות במרחב התרבותי של מדינת ההגירה הגדולה בתבל.

 

אלא ששייבון, אחד הסופרים הצעירים הבולטים והמוערכים בארה"ב של היום, נטל את אותו גלגל מוכר והרכיב אותו על מכונית ספורט מרהיבה. ובמכונית הזו הוא משייט כבר שנים מספר ברחובות ניו יורק, מתמרן בכישרון בין נוירוזות יהודיות מוכרות והגיגים קיומיים אחרים, ומצליח לרתק, להצחיק ולהפעים.


שייבון, מתמרן בין נוירוזות להגיגים (צילום: סטפני ראוסר)

 

בימים אלה רואה אור בהוצאה מחודשת בעברית "ילדי הפלא" (הוצאת "בבל", בתרגום עופר שור), ספר ששייבון כתב לפני 13 שנה, עוד לפני שקיבל את פרס פוליצר לספרות (בשנת 2000) על ספרו "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" ("עם עובד", תרגום של אלינוער ברגר).

 

"ילדי הפלא" הוא סיפורו של גריידי טריפ, מרצה וסופר המתייסר בכתיבת רומן שני, שבע שנים אחרי יצירת ביכורים עטורת שבחים ופרסים. שני אירועים דרמטיים מתרחשים בחייו של טריפ: אשתו נוטשת אותו והוא מגלה שהמאהבת הנשואה שלו בהריון. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, שייבון ערבל את הגיבור שלו במערכת שקרים ופשע, בשיאה יורה אחד מתלמידיו בכלב של המאהבת הנ"ל וגונב מבעלה פריט אספנים יקר ערך: ז'קט שלבשה מרילין מונרו ביום נישואיה לג'ו דימאג'יו.

 

המהומה העולצת הזו אופיינית מאוד לשייבון. מלבד היכולת המופלאה שלו להעניק שלד, רקמות רוטטות ואישיות של ממש לגיבוריו, הוא אוהב מאוד לצבוע את סביבתם בצבעים עזים, לדלג בין ז'אנרים ספרותיים, לקרוץ לעולם הקומיקס וללהטט לשונית בין שלבים ודיאלקטים.

 

את "נערי הפלא" הוא החל לכתוב בנסיבות דומות לאלה של טריפ גיבורו. ספרו הראשון "תעלומות פיטסבורג" הצליח מאוד. אחריו פצח שייבון בפרויקט שאפתני שאמור היה לשאת את הכותרת "עיר המזרקה" - ספר על אדריכל המנסה לתכנן מגרש בייסבול מושלם. במשך חמש שנים כתב לא פחות מ- 1,500 עמודים (שאף עורך לא אהב), עד שהבין שהוא מוכרח לנטוש ולהתחיל לכתוב משהו אחר לגמרי.

 

אני כמו הגיבור שלי

"הספר הזה הציל את חיי הספרותיים", הוא אומר בראיון מיוחד ל-ynet. "פתאום עלתה בדמיוני תמונה של בחור מיואש, שמכוון לראשו אקדח וגבר מבוגר יותר מביט בו. בתוך שבעה חודשים כתבתי את הטיוטה הראשונה ואחרי שנה וחצי הספר הושלם. הביטחון העצמי שלי שוקם, חזרתי להאמין שאני יכול לכתוב ספר וגם להשלים אותו".

 

אתה נע בו בקיצוניות בין דרמה להומור, אפילו סלפסטיק

 

"סלפסטיק תמיד קיים ברמה כזו או אחרת בכתיבה שלי. ב'נערי הפלא' הוא מופיע בצורה המזוקקת ביותר, כנראה משום שנורא רציתי לצחוק".

 

שייבון, בן 45, נולד בוושינגטון ואחרי שהוריו התגרשו גדל בפנסילבניה. את ספרו הראשון שלח דווקא המורה שלו לכתיבה יוצרת להוצאה לאור והתוצאה הייתה מקדמה של יותר מ-150 אלף דולר, רב מכר ועוד ועוד ספרים. את ההשראה לכתיבה הוא לא תמיד מוצא במקומות צפויים.

 

ספרו "איגוד השוטרים האידיים" נולד לאחר שמצא בחנות יד שנייה שיחון יידיש-אנגלית, שהעלה בו את השאלה: "לאן בדיוק מטיילים עם זה?" והפך לסיפור בלשי המתרחש במדינה יהודית דוברת אידיש באלסקה, המאוכלסת בידי קהילה חרדית מאפיונרית ועולם תחתון מורכב.

 

"קווליר וקליי", ספרו זוכה הפוליצר, עוסק בידידות בין נער אמריקאי לקרוב משפחה שמגיע אחרי המלחמה ויש בו לא מעט מעולם הקומיקס. סבו של שייבון היה טיפוגרף בבית דפוס שהדפיס חוברות מצויירות כאלה. הסב הזה, אגב, היגר מרוסיה. הסבים האחרים שלו הגיעו ממינסק, מווילנה ומלודג'.

 

מחובר לצד היהודי שבו

שייבון אינו דתי, אבל עד גיל הבר מצווה ביקר בקביעות בשיעורי יהדות. הוא מתמצא היטב במסורת של יהודי מזרח אירופה, בהומור שלהם ובטעם ובריח השפות שדיברו. הוא מצהיר לעתים קרובות על קשר תרבותי, גנטי ואינטלקטואלי למורשת היהודית. הוא מבקר לעתים בבית הכנסת כסוג של תחזוק הקשר שלו לקהילה, ומשלב בכתיבה סיפורים רבים ששמע מהוריו וסביו.


מבקר גם בבתי כנסת (צילום:אבי יהב)

 

למרות שהספרים שלך אישיים מאוד, יש בהם תמיד נגיעה במורשת יהודית ובשאלות לאומיות. אצלנו יש טענות נגד סופרים שמסוגלים לכתוב רק על עצמם

 

"אני לא מכיר ספרות ישראלית עכשווית, אז אל תצפי ממני להערות אינטליגנטיות בנושא. אני יכול לשער שהיום ההיסטוריה היהודית מכבידה יותר על ישראלים מאשר על יהודים שחיים בארה"ב. כאן רוב האנשים אפילו לא זוכרים מה קרה לפני שבועיים".

 

שמו של שייבון מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם כותבים צעירים אמריקאים נוספים כמו ג'ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר וניקול קראוס, הנחשבים לדור החדש, האמיץ, החצוף והחדשני שעומד על כתפיהם של ענקים קשישים כמו פיליפ רות' ו סול בלו ומביט קדימה באירוניה עצמית.

 

מי מהסופרים היהודיים האמריקאים הגדולים השפיע עליך במיוחד?

 

"את סול בלו גיליתי מאוחר יחסית. בעבר לא מצאתי עניין בכתיבה שלו ולא הרגשתי הזדהות, ואז קראתי את 'מתנתו של הומבולט' וממש עכשיו אני קורא את 'הרצוג' ואני פשוט אוהב אותו מאוד. בהחלט יתכן שבלו הוא הסופר הכי אהוב עלי כרגע".

 

רק סול בלו? מה עם אחרים?

 

"תמיד גם אהבתי מאוד את פיליפ רות', ובמיוחד את ספרו 'סופר הצללים', אם כי גם ספריו האחרים נהדרים בעיני. אני לא ממש מת על הספרים האחרונים שלו, שדווקא קיבלו המון שבחים. אני אוהב מאוד גם את סינת'יה אוזיק, שיש לה סגנון נפלא ואת הסיפורים הקצרים של ברנרד מלמוד, אם כי באופן כללי אני עדיין מעריץ כותבים יותר אקזיסטנציאליסטים".

 

שייבון נשוי לסופרת איילת ולדמן (שחיברה בין היתר שבעה ספרי מתח במרכזן האם-עקרת בית-בלשית ג'ולייט אפלבאום ואת הרומן "אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות") ויש להם ביחד ארבעה ילדים. זה אולי הזמן לתקן טעות היסטורית - בעשרות כתבות הצהירה ולדמן שהיא אוהבת את בעלה יותר מאת ילדיה.

 

האמת מורכבת יותר: ולדמן כתבה מאמר שלם, מנומק ומעניין, שבו טענה כי הקשר הזוגי במשפחה הוא שצריך לעמוד במרכז, וכי ילדים שאינם גדלים בתחושה שהם מרכז העולם - בריאים יותר ויש להם יותר כלים להתמודד עם העולם. מבט חטוף בתמונה של שייבון - ללא ספק גבר נאה להחריד - מבהיר בקלות את מקור הטעות.

 

אשתך היא גם סופרת מוערכת. זה לא מאוד קשה לחלוק את החיים עם כותב-יוצר נוסף?

 

"אנחנו חולקים חדר עבודה בביתנו שבברקלי, קליפורניה. אנחנו גם חולקים כל פן בעבודה, מרגע שמישהו מאתנו מעלה רעיון ועד הביקורת הקטלנית הראשונה שאנחנו מקבלים. היא החברה הכי טובה שלי ושותפתי האומנותית. אבל יש לנו כלל - אנחנו לא כותבים יחד, לא משתפים פעולה בשום דבר ספרותי, אלא רק בגידול הילדים".

 

שייבון פרסם לא מעט כתבים תחת שמות עט בדויים. אחד מהם הוא מלאכי ב. כהן שבאנגלית הוא אנגרמה של שמו האמיתי, כינוי אחר הוא אוגוסט ואן צורן, שקם לתחייה ב"נערי הפלא" כדמות של ממש, מחברם של ספרים ומחקרים שמנהל מערכות יחסים עם דמויות אחרות בספריו. משום שהוא אוהב לתעתע כך, נדמה לעתים ששייבון מקיים בראשו איזה יקום מקביל. הוא, מצדו, לא מתייחס לזה ברצינות.

 

למה אתה בכלל משתמש בשמות בדויים?

 

"אוי, זה בעיקר כדי להשתעשע. לא, לא בעיקר. לגמרי כדי לצחוק".

 

ואלמלא היית סופר, מה היית?

 

"כנראה שהייתי אדם שהיה מאוד רוצה להיות סופר".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים