כתיבה היא מעשה בלשי

לפעמים רומן בלשי הוא לא יותר מאשר נוסחה שמתחילה בגופה ומסתיימת בגילוי רוצח. באמצע, כמובן, נמצא הבלש. אצל ז'ורז סימנון זה קודם כל "רומן" ורק אחר כך "בלשי". גם ברומנים האחרים שלו יש יסוד של בילוש, כי כתיבה, כמו שאומרת ג'וליה קריסטבה, היא תמיד מעשה בלשי, המשתמש בשפה כדי לחקור ולחשוף את מה שלא ניתן לומר.

אם כך, גם הקורא הופך בעל כורחו לבלש, שחוקר את הטקסט ובאמצעותו את העולם הבדוי שהוא ייצוג של העולם הממשי.

בחרתי חמישה רומנים של סימנון: בכולם יש גופה ורוצח, בחלקם יש בלש "רשמי", רב פקד מגרה ובחלקם הבלש הוא הקורא.

יוכי שלח: סופרת, ובלשית (צילום: דוד עינב)

בשתי הנובלות תפקידו של הבלש הוא להיות העיניים והאוזניים של החברה, המעדיפה לעתים קרובות להסיט את מבטה; בעבודת נמלים אטית ועיקשת הוא אוסף את הפרטים השוליים והכאוטיים לכאורה של המציאות ומעניק להם צורה ומשמעות. מתוך המידע שהוא אוסף וממיין הולכים ונוצרים החיים האנושיים, הולכת ונוצרת דמותו של האדם, על יצריו, צרכיו, אומללותו ואושרו - האדם שחדל להיות אנונימי, האדם שניתן לו שם.

הבלש הוא גם ה"אב גדול" ולא במקרה: בעולם הכאוטי המסתתר מתחת לסדר הבורגני יש צורך במישהו שייטול על עצמו את התפקיד האלוהי של האב השופט והחומל. מֶגְרה, השוטר גדול הגוף וחשׂוך הילדים, הוא האיש המתאים.

הקורא כבלש - "מכתב לשופט"

ברומן הזה (שאיננו מוגדר כרומן בלשי דווקא) מנצל סימנון את אופיו הליניארי של הטקסט והופך את הקורא לשבוי של התחבולה הספרותית הידועה, לפיה אין חפיפה בין הסיפור הכרונולוגי לבין הסיפור כפי שהוא מסופר. על הקורא לקרוא שורה אחר שורה, פרק אחר פרק, ולשחזר מתוכם את הכרונולוגיה הידועה מראש של המוות.

שכן, הסוף ידוע מראש: הרוצח כבר נשפט ונכלא וכותב מכתב לשופט מבית כלאו. במהלך מבריק זה מעמיד סימנון את הקורא במקום זהה לזה של השופט: שניהם קוראים את המכתב יחד. אלא שבעוד השופט יודע כבר את כל ההתרחשויות שהביאו להרשעה, הקורא מוצא את עצמו בעמדה משונה - הוא יודע מיהו הרוצח, הרבה לפני שנודע לו מיהו הנרצח ויעברו כמה פרקים עד שיידע.

אם כך, הקורא איננו מתבקש רק לשפוט, אלא גם לחקור בעצמו. השאלה המרכזית בעבודת הקריאה-הבילוש היא שאלת המניע. החקירה מתמקדת בתודעתו של הרוצח ובפסיכולוגיה שלו: מהי הדרך שהובילה את הרוצח אל הסוף הבלתי נמנע, אל הרצח ואל ההרשעה.

מיהו באמת הרוצח? - "העשיר"

יתומה רזה ועלובה בת שש עשרה מגיעה לביתו של ויקטור לקואן, עשיר הכפר, לאחר שעברה ניצול מיני בבית הקודם בו עבדה. עצם נוכחותה, עלובה ואדישה ככל שתהיה, משחררת אצל לקואן את שדי העבר וההווה. "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו", נאמר בספר בראשית, שמתאר בכך את הדטרמיניזם של הכישלון האנושי הידוע מראש לעמוד בפני פיתוי.

זה גם העיקרון על פיו כותב סימנון את הנובלה הזו. זה איננו רומן בלשי ובכל זאת יש בו

רצח ורוצח וסיפור דטרמיניסטי שבו מובל הקורא, עקב בצד אגודל, אל הסוף הבלתי נמנע. אבל יש בו גם תעתוע, כי למרות שהרוצח נתפס, שואל הקורא את עצמו כמה שאלות מטרידות על מהות המושג "רצח" ותוהה אם אכן נתפס הרוצח האמיתי.

• יוכי שלח, סופרת, מחברת רב המכר "אחד בספטמבר". לאחרונה יצא בזמורה ביתן ספרה "שירים צרובים"