לסביות בפריים טיים שלנו? רק בהקשר מיני
הקומיקאית אלן דג'נרס יצאה מהארון בטלוויזיה, בסדרה שלה. זה שינה את פני הטלוויזיה האמריקנית, וצצו להן כפטריות אחרי האלן סדרות וסרטים על לסביות והומואים, מ"וויל וגרייס" ו"הכי גאים שיש" ועד "ישנן בנות". אז איפה אלן משלנו?
הייצוג ללסביות בטלוויזיה ובקולנוע המקומי מפגר בהרבה בהשוואה לחו"ל. ב-1997 הקומיקאית המופלאה אלן דג'נרס יצאה מהארון בטלוויזיה, בפרק כפול בסדרה שלה, "אלן". לאחר מכן הטלוויזיה האמריקנית שינתה את פניה, וצצו להן כפטריות אחרי האלן סדרות וסרטים על לסביות והומואים, מ"וויל וגרייס" ו"הכי גאים שיש" ועד לסרט הנפלא "אילו הקירות יכלו לדבר 2" (שרון סטון בתפקיד קומי נפלא).
מאז שאלן דג'נרס יצאה מהארון הספיקו לצאת עוד אי אילו כוכבות קולנוע – רוזי אודונל, ג'ודי פוסטר ואפילו לינדזי לוהאן, שנראית יותר כאילו היא משחקת מחבואים ונכנסת ויוצאת מהארון כמו מדלת מסתובבת. אפילו מדונה התנשקה עם בריטני ספירס על בימת פרסי MTV. מאז גם צמחו דמויות לסביות בסדרות שונות, וגם סדרה פופולרית על טהרת הלסביות, "ישנן בנות", שהוויכוחים על אמינותה בקהילה הקטנה הישראלית רבים מספור. הסדרה מתארת נשים בלוס אנג'לס החיות תוך אהבה, שנאה, בגידה ושלל מרכיבי החיים האחרים בתוך קהילה לסבית מקבלת ומכילה, עם כל הביצתיות הרגילה הנלווית.
לאון מ"האח הגדול" הוא רק התוספת האחרונה
בטלוויזיה הקטנה שלנו רואים בשנים האחרונות די הרבה הומואים, ולאון מ"האח הגדול" הוא רק התוספת האחרונה. זכורה לטוב הטלנובלה המקומית "האלופה", בה היו שתי דמויות מהקהילה – אלונה הטרנסקסואלית וזיוה, הסוכנת הלסבית, שאפילו היתה בהריון.
בסרטים הישראלים יצא לדי הרבה בנות להתנשק עם בנות. למשל, לירז צ'רכי אכן מתנשקת עם נטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה", אבל זה עדיין בגדר שתי בנות שמתנשקות למול ממסד גברי כלשהו, ולא מתוך עצמן ומשיכה אמיתית שלהן זו לזו.
בטלוויזיה הישראלית אין ייצוגים רבים ללסביות, בוודאי לא כמו לאחינו ההומואים, ובינתיים בנוף הישראלי, עדיין משתמשים בהומואים כמשהו לא מיני. האזכורים המיניים עדיין קשים לנו כנראה, למרות הסרטים "ללכת על המים", "יוסי וג'אגר" ו"הבועה" של גל אוחובסקי ואיתן פוקס – אקטיביסטים אמיתיים ומשני דעת קהל, שגרמו לי ב"פלורנטין" בגיל 16 להבין שיש עוד אנשים כמוני בעולם, הם פשוט חיים בתל אביב, לא בחור קטן ליד ירושלים. למרות לאון מ"האח הגדול" ויהודה לוי ואוהד קנולר בגולני של "יוסי וג'אגר", הלסביות כביכול לא מעניינות כדמויות, כשהן לא בהקשר מיני.
כולם סקרנים לראות לסביות בפריים טיים, אבל בהקשר מיני בלבד. הסרטים הדוקומנטריים הרבים (בדיחה מפורסמת על לסביות טוענת שכדי להחליף נורה צריך שלוש לסביות – אחת שתחליף ושתיים שיעשו על זה סרט דוקומנטרי), או הייצוגים הפחות מיניים של לסביות על המסך הקטן והגדול, מקבלים חשיפה קטנה בהרבה ורייטינג קטן בהרבה. עדיין אין לנו דמות לסבית ייצוגית מעניינת ומבוססת, שתעשה מה שעושה אסי עזר, למשל.
כשאני מנסה להיזכר בלסביות, אני תמיד נזכרת במרלנה דיטריך, באחד הקטעים הכי מפורסמים בסרטיה, לבושה חליפה גברית עם כובע צילינדר ובגבריות יתרה מציתה סיגריה לגברת. הלבוש, שפת הגוף והעובדה שבאופן מופגן היא אהבה נשים ורצתה נשים (למרות שגם גברים חלפו בחייה לעיתים), היתה ונותרה מהפכנית. עם כל מבול הסדרות ריאליטי שבהם מנחים וכוכבים הומואים כאלה ואחרים, החל מ"רצים לדירה" אצלנו ועד ל"טאץ' עליז לסטרייט שיעיז", מפליאה כמעט העובדה שאין ייצוגים לסביים יותר רציניים.
דוגמה אחרת לחלוטין, שהוקרנה על המרקע בערוצים שונים (ערוץ 8, ערוץ 1) היא הסרט הדוקומנטרי "ירושלים גאה להציג", של היוצר הנפלא ניצן גלעדי, על השנים שלפני ומעט אחרי אירועי הגאווה העולמיים בירושלים. בסרט מתועדת פעילותה של נועה סתת, מנכ"לית הבית הפתוח דאז - האיומים, השעות הקשות, השמחות הגדולות והקטנות ויחסיה עם הוריה. כל זה, כמובן, מעניין כנראה פחות מעלילת הסרט "הסודות", המתייחסת להיבטים המיניים של הלסביות והיחסים הלסביים יותר מאשר לפסיפס האנושי שמעבר להם.
קשה לקבל אותנו כשאנחנו "בסך הכל" מדברות על החיים
יותר קל לחברה לקבל לסביות בהקשרים מיניים, הרבה יותר קשה לקבל אותנו כשאנחנו "בסך הכל" כותבות או מדברות על החיים שלנו. בסרט המשובח "גו פיש", המדבר על לסביות בניו יורק של שנות ה-90, אומרת מקס, הגיבורה: "אנחנו לא מחכות לגבר. אני לא מחכה לגבר. המחשבה על זה שעלול להיות גבר שיחכה לי היא מה שמטריד אותי".
אם לשפוט מהייצוגים של לסביות בקולנוע המקומי, עולה מהם מסר מוטעה ומטעה, כאילו יחסים לסביים מתקיימים רק כשנמאס לאשה מהגברים.
יבוא יום, כמו שארה"ב שינתה את העלילה אחרי אלן דג'נרס, שהעלילה תשתנה גם כאן. למשל, כשמישהי ממש מפורסמת תצא מהארון. זה יקרה בקרוב, אני רוצה להאמין. אם כבר היו לנו טרנסקסואלית שזכתה באירוויזיון, טרנסקסואלית כדמות קבועה בטלנובלה, הומואית גאה בצוות השיפוט של הדוגמניות (מיקי בוגנים), מנחים הומואים מוכשרים ומצחיקים (אביעד קיסוס ואסי עזר) ודייר מכובד בבית "האח הגדול" (לאון, תעשה לי נצנצים!), אנחנו גם בשלים לכמה דמויות לסביות מהממות.
אני מרשה לעצמי לפנות בקריאה נרגשת למפיקים ולאחראים, וגם ליוצרת אחת צעירה שיש לה כישרון מוזיקלי מדהים והספיקה לכבוש את לב המעריצים בעולם המוזיקה– רונה קינן, הלוואי שנראה אותך בפריים טיים!
לפנייה לכתב/ת 
