התבלבלתם, ההיי-טק הוא העיקר

בתקופת השפל הגדול בסוף שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, ניסו שני הנשיאים האמריקנים, הרברט הובר ופרנקלין רוזוולט, לחלץ את כלכלת ארה"ב מהשפל העמוק שהוביל אותה לאבטלה של 25% מכוח העבודה. שניהם, למרות השוני העמוק ביניהם, סברו שכדי להבטיח שגשוג לאורך זמן יש לשמר ולהרחיב את הביקוש הצרכני המצטבר, על בסיס ההנחה שכשיזרום כסף רב יותר להשקעות, תתחדש הצמיחה.

הרעיון שביסוד כל התוכניות היה להערות סכום גדול של כסף לעורקי הכלכלה, בהנחה כי סכומי הכסף החדשים יאפשרו לאנשים רבים יותר לבצע רכישות, הביקוש המצטבר יגאה מחדש, והכלכלה תשוב ותשגשג.

אולם כאשר ניתחו את הסיבה מדוע פרויקטי הענק של ההשקעות והעבודות היזומות לא הניבו את הפירות הרצויים, אמר גם הנשיא הובר כי הפרויקטים עולים יותר מדי, אבל אינם מסייעים לאלו הזקוקים להם במיוחד, "אלו שאינם מסוגלים לבצע עבודות כפיים פשוטות".

בתוכנית ההאצה הכלכלית שהציג שר האוצר בשבוע שעבר, ולפיה יוקצו 22 מליארד שקל על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי גם הוא מדבר על הרחבה והשקעה בתשתיות. לדבריו, "על פי החישובים שבידנו התוכנית תספק אלפי מקומות עבודה לכלל המגזרים – למהנדס והאדריכלית; רואה החשבון ועורכת הדין; הרתך והמסגר; המורה, המזכירה ופועל הבניין”.

אני לא בטוח אם הסכומים הללו אכן יספיקו להתמודד עם המשבר הגדול, אבל בוודאות התוכנית במתכונתה אינה מתמודדת עם ייחודיות הכלכלה הישראלית, ועם כוח האדם הייחודי שהתפתח והוביל אותה בשנים האחרונות - תעשיות העלית.

התוכנית אכן נותנת מענה למהנדסי כבישים ורכבות, אבל הבעיה העיקרית היא הפרופורציות.

קטר הצמיחה המרכזי של הכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים היו תעשיות העלית. צמיחתן של תעשיות ההיי-טק נעצרה והן החלו לפלוט עובדים, בהם מומחי מחשבים, מהנדסי אלקטרוניקה וטכנאים מיומנים. קרנות ה"הון סיכון" נמצאות בפחד, בעליהם שקועים בהפסדים גדולים והם הפסיקו להשקיע. הרבה יוזמות חדשות וסטארט-אפים שהיו החלוץ לתעשייה המשגשגת, לא יכולים להתרומם.

עיקר תפקידה של התוכנית הכלכלית הוא הזרמת הון, שיחזיר את הצמיחה בתחום שבו יש לישראלים יתרון יחסי בכפר הגלובלי, בו היא פועלת היום. היתרון היחסי הוא בתחכום, בחדשנות ובכושר ההמצאה של הישראלי הצעיר, תחום שהביא בשנים האחרונות להשקעות ענק בישראל ולצמיחת דור של מהנדסים, טכנאים ואנשי מחשבים מהטובים בעולם.

נשיא ארה"ב הנבחר התחייב בימים האחרונים לייצר 2.5 מליון מקומות עבודה חדשים. זוהי הבשורה העיקרית שצריכה לצאת גם ממשרד האוצר הישראלי, תוך התאמה לכח האדם האיכותי והמיוחד שקיים אצלנו. הרעיון שהעלו באוצר לבצע הסבה מקצועית של המהנדסים למקצועות הוראה הוא הפיתרון ההפוך מזה הנדרש היום. 

בתוכנית הכלכלית קרוב ל-10 מליארד שקל יושקעו בהרחבות כבישים, רכבות ותשתיות נוספות אבל רק 250 מליון יושקעו בחברות עסקיות, חממות טכנולוגיות ומרכזי מו"פ בפריפריה, בתוספת העמדת מסגרת של כ-100 מיליון שקל להשקעות של קרן הון פרטית בשיתוף המגזר העסקי ובתעשייה מסורתית בפריפריה.

כלומר: גם מתוך הסכום מושקע בתעשייה, לא כולו משמש לעידוד קטר הצמיחה המרכזי והחזרת מובטלי ההיי-טק לעבודה.

אך כיום נדרש היפוך הפירמידה. יש להכפיל את הסכומי ההשקעה בטכנולוגיה פי 10 או 20, להרחיב מאוד את החממות הטכנולוגיות, להקים קרנות הון סיכון ממשלתיות שיפעלו בכלים מקצועיים תחת המדען הראשי, ויחליפו עד שיעבור המשבר את הכסף הפרטי שדחף את התעשייה העלית והוביל את הכלכלה הישראלית במעלה הדרך של הצמיחה בשנים האחרונות.

זו גם ההזדמנות להסיט חלק מתעשיות ההיי-טק מהמרכז לפריפריה, כיוון שהשקעה ממשלתית יכולה לכוון ולתת עדיפות לחממות טכנולוגיות ומיזמים בפריפריה. כך יעודדו מעבר של כוח אדם איכותי לאזורים המרוחקים.

ולבסוף, בתקופה המודרנית שבה אנו מצויים היום, נוסף לאוטוסטרדות ולרכבות המהירות נדרשת אוטוסטרדת מידע מהירה. הרחבת כושר הקיבולת, רוחב הפס ותשתיות האינטרנט בישראל אינן מותרות של עולם הבידור. זהו צורך חיוני להתפתחות התעשייה המתקדמת וחלק חיוני להאצתה. ישראל סובלת זה שנים מפיגור יחסי בכושר התעבורה האינטרנטי בשעה שבאירופה, ביפן ובארה"ב התשתיות הללו מאפשרות תעבורה גדולה בהרבה. אצלנו מתווכחים מי יקים ויממן אותן.

עדי מינץ, מהנדס ואיש היי-טק, חבר בהנהלת מועצת יש"ע