חברון כפי שלא דמיינתם

הדילמה של חברון מגלמת במידה רבה את הדילמה של המאבק הניטש היום ולמעשה מאז ראשית הציונות, על שטחי ארץ ישראל. אלא שבחברון קווי המתאר של הדילמה חריפים, אלימים ובוטים יותר.

טענתם הבסיסית של מתיישבי חברון מוצדקת לגמרי. יותר מתל אביב, רעננה, שדרות, קריית שמונה או כל עיר אחרת למעט ירושלים, היא עיר שזיקת היהודים אליה חזקה מאוד ואינה מוטלת בספק. רצף היישוב היהודי בעיר לאורך הדורות, קדושתה, מערת המכפלה וגם מאורעות תרפ"ט הופכים את המחשבה שיהודים לא יוכלו לגור בה, לבקר ולהתפלל בה - לבלתי נסבלת. בתוך שיח של זכויות היסטוריות, דתיות, אתניות ולאומיות אין התיישבות יותר לגיטימית מזו.

אולם המציאות העכשווית מראה באלו תנאים מתאפשרת ההתיישבות הזו. רק כיבוש אלים ומדיניות קשה של אפליה (שלא לומר אפרטהייד), מאפשרת ליהודים לחיות שם. מהפרספקטיבה של ערכים בסיסיים של שוויון, הכרה בזכויות אזרח ואדם והכרה בזכויות היסטוריות ולאומיות של עם אחר, חברון היא כיום מציאות בלתי נסבלת ובלתי הגיונית לכל מי שיש בו איזה שמץ של זיקה לערכים אלו ורגישות מוסרית בסיסית.

טעותם של מתיישבי חברון ותומכיהם היא, שהם לא מציעים פתרון לדילמה זו. רבים מהם אף לא חשים בה. מבחינתם ישנו רק שיח אחד שבמסגרתו הדיון צריך להתנהל – שיח הזכויות האתני, ההיסטורי הדתי והלאומי של צד אחד בלבד. משום כך, הם יכולים לזייף מסמכים (כפי שהוכח לא רק במקרה של בית המריבה אלא גם במקרים רבים אחרים כגון בבית שפירא), לפעול באלימות יומיומית נגד הפלסטינים ולתקוף את באי כוח המדינה.

מבחינתם, זכויות הקניין של הפלסטינים בארץ ישראל מראש אינן תקפות, ומשום כך החלטת בית המשפט שהייתה נראית סבירה וצודקת בכל מקום אחר בארץ ובעולם היא בעיניהם שערורייה מרושעת שיש להתנגד לה באלימות.

מי שמכיר את השיח הפוליטי בקרב רבים מהמתיישבים ואף בחוגים המקורבים להם כמו צעירי בני עקיבא למשל, יודע שחזונם לעתיד הוא מדינת אפרטהייד ככתבה וכלשונה. הפלסטינים בארץ ישראל (או לצורך העניין בחברון) יזכו למעמד של תושבים ולא של אזרחים - מעמד הדומה באופן עקרוני למעמדם המשפטי של השחורים בדרום אפריקה של אז, או של היהודים בגרמניה לאחר חוקי נירנברג. גם מצב זה נראה לי בלתי נסבל.

אז על מה אפשר להתפשר על מנת לנסות ולפתור את הדילמה?

אולי צריך לחשוב מחדש את מושג הריבונות, שבמידה רבה עומד בלב העימות. אנו עדים לכך שמושג זה עובר בעשורים האחרונים שינויים רדיקליים, למשל באירופה בעקבות האיחוד. אולי נוכל גם אנו להגמיש את רעיון הריבונות באזורנו אם כי בצורות אחרות שמתאימות לבעיות שבפניהן אנו עומדים.

התרגלנו לחשוב שרק ריבונות מלאה ובלעדית וממילא מדירה, שמבטאת את הכמיהה היהודית "לבית לאומי" ורק היא מממשת את הזכויות הלאומיות של העם היהודי. אבל אולי צריך לחשוב על חברון כעל מקום שדורש מחשבה לאומית מסוג אחר. כזו שלא תזהה את הזכות הלאומית על המקום עם שליטה ריבונית אלימה ובלעדית.

אולי בחברון צריך לחשוב באופן "דו לאומי". כעל עיר ששייכת גם ליהודים וגם לפלסטינים וההסדר צריך להכיר בסוג של ריבונות משותפת – מדינית ומוניציפאלית. אולי זה גם ההסדר הרצוי לא רק לחברון אלא גם לכל שטחי ארץ ישראל.

הסדר מהסוג הזה דורש מחשבה אחרת לגמרי לגבי היחסים בינינו ובין הפלסטינים והוא כמובן צריך להתברר תוך כדי משא ומתן עמם על מנת שיענה גם על צרכיהם הלאומיים, ההיסטוריים, הדתיים והכלכליים.

אולם ייתכן שדווקא על האלמנט של זיהוי מימוש הלאומיות רק עם החלת ריבונות מדירה ובלעדית, קל יותר לוותר מאשר על כל אופציה אחרת שתדרוש מאיתנו להכריע בין מדינת אפרטהייד לבין ויתור על מחוזות יקרים של ארץ ישראל ועקירה של המוני יהודים מביתם.