לעזאזל, שוב נפלתי על בחורה מסוג דרמה קווין
אני חוזר מהלימודים-עבודה, מניח את הסלולר על השולחן, והמתוקה שלי רואה את השם רווית מהבהב על המסך. היא גם רואה אותי הולך לדבר בחדר השני. זה הספיק בשביל לייצר את הדרמה השבועית, והפעם: "הגבר שלי מנהל רומן בעבודה"
כמה שרציתי לעשות את זה, בסוף לא עשיתי. רק נשענתי עם התחת על השולחן והסתכלתי עליה.
רציתי להכניס לה סטירה. לא בשביל לפגוע בה, אלא בשביל לאפס אותה ולהחזיר אותה חזרה למציאות.
"נמאס לי מהשטויות שאת מכניסה לעצמך לראש כל הזמן! מכל דבר קטן את עושה סיפור ענק!" הגברתי את קולי ומשכתי את המילה האחרונה בשביל הדרמתיות. ממש כמו שהיא עושה.
"את יודעת, אני אהיה בקשר עם עוד בחורות בחיים שלי", המשכתי, "את לא יכולה לקנא ולהגביל אותי בשיחה שלי איתן. הרווית הזאת שאת כל כך מודאגת ממנה היא מסטרנטית במעבדה שאני עובד בה. אנחנו מריצים ניסוי חדש והיא מתקשרת לשאול שאלות כל הזמן. זו ההסתודדות שאת טוענת שיש כאן מאחורי הגב שלך!"
היא ישבה על המיטה קצת בוכה, קצת אדומה, קצת סקסית, וכל מה שעבר לי בראש באותו רגע היה 'קיבינימט, אני יוצא עם דרמה קווין. שוב!"
שילבתי ידיים.
"זה רק מסקרנות", פלטה. זה היה יכול להיחשב כציוץ, אלמלא למדתי להבין את השפה שלה כשהיא עברה לקול שובר-הזכוכיות שלה.
"את יודעת מה אומרים על סקרנות", אמרתי, היא הרגה את החתול".
"כן, אני יודעת", השיבה, "אני מצטערת. לא התכוונתי לעשות סצינה עכשיו. זה פשוט יצא לי. חשבתי ששמעתי אותך אומר בטלפון 'נתראה בחמש בחדר'".
"זה באמת מה שאמרתי. החדר זה החדר חושך במעבדה. וחמש זה חמש בבוקר, אני לא נהנה מזה. תאמיני לי. למרות שרווית די חמודה...", הרמתי את ראשי למעלה וימינה במין בהייה עם מבט מרוכז באוויר, שבדרך כלל מתפרשת כמעבר למצב חשיבה.
היא זרקה עלי את אחד הקרוקסים שלי שוב. פגע לי בראש. אבל זאת כבר לא היתה הטחת העצבים כמו מקודם. זו היתה זריקה קשתית כזאת, כדי שיפגע בעדינות. היא התרצתה להיום. מחר יום חדש.
"אני נכנס להתקלח", לקחתי בוקסר ואת הסלולר ויצאתי מהחדר במהירות. שמעתי אותה נאנחת בקול כמו אמא פולניה שלא מרוצה כרגע מהבן שלה. כמו אמא שלי.
מרגע לרגע היא מגלה סימנים של מאהבת רצינית
"אני מצטערת", היא חייכה חיוך קטן ומפתה. "איך אני יכולה לפצות אותך על ההתנהגות הלא הולמת הזאת שלי? או שאתה בכלל רוצה להעניש אותי במקום?".
להעניש אותה? זה חדש. מרגע לרגע היא מגלה עוד ועוד סימנים של מאהבת רצינית. חייכתי לעצמי, והיא פירשה את זה כהזמנה. בשבריר שנייה ובתנועה חתולית נעמדה מולי בתוך האמבטיה, לקחה את ידי בידה והניחה אותה על הטוסיק שלה, המקום הטבעי ביותר בשבילה. שוב חייכתי לעצמי. קירבתי אותה אלי ו... טוב, את הפרטים האלה אשמור לעצמי.
איך התקרית הזו התחילה אתם שואלים? אין לי מושג. מסטרנטית חדשה. מוטל עלי להכניס אותה לעניינים. בונים מערכת ניסוי ביחד. ואין מה לעשות, הרבה טלפונים של שאלות. בדרך כלל זה תשובות קצרות כמו 'כן' או 'צריך לשאול את רוזנסקי', אבל לפעמים אלה תשובות כמו 'טוב, כשנגיע לפטמות אני אטפל בזה'. אל תשאלו...
אז המתוקה שלי שומעת דברים כאלה, רואה את השם רווית מהבהב על מסך הסלולר שלי כמה פעמים ביום, רואה אותי הולך לדבר בחדר השני ועם כל חרדות הנטישה, שמסתבר מאוחר מדי שיש לה, זה הופך להיות "הגבר שלי מנהל רומן בעבודה".
"שקרן! אתה מתראה עם מישהי אחרת"
אז אני חוזר הביתה מהלימודים-עבודה, מצלצל לי הסלולר, ואני הולך בטבעיות עם התיק והכל לחדר השינה. אני חוזר לסלון, מניח את הסלולר על השולחן והולך להכין קפה לי ולה. המתוקה עונה, ויש שתיקה מהצד השני לכמה שניות. זה מספיק בשביל לייצר את הדרמה השבועית.
"מי זאת הרווית הזאת שכל הזמן מתקשרת?", שאלה.
"מסטרנטית חדשה", עניתי.
"שקרן! אתה מתראה עם מישהי אחרת!" הטיחה בי.
במין צעד מדויק ושקול זרקה את הכפכף
"אחרי חצי שנה אני מתראה עם מישהי אחרת? זה קורה רק אחרי כמה שנים... הסקס בינינו עדיין טוב", צעקתי בהתלוצצות הרגילה שלי מהמטבח ויצאתי עם שתי כוסות הקפה לסלון. ראיתי אותה עומדת בדריכות עם פנים קשוחות שלא היו מביישות את שוורצנגר, עם כפכף קרוקס שלי ביד שלה. במין צעד מדויק ושקול זרקה את הכפכף ופגעה בשתי הכוסות שהיו לי ביד. קפה חם נשפך לי על החולצה והתחיל לשרוף לי בחזה."אאאווווווו", יללה ילדותית פרצה מגרוני, בטון שדי מקביל לציוצים שלה. "מה את עושה? איזה היסטרית! ולמה תמיד את זורקת את הקרוקס? קיבינימט! את לא יכולה לחכות שאני אניח את הכוסות ואז להרביץ לי כמו בן אדם נורמלי?"
"כי הם רכים, לא כואבים, וכי כתום זה מכוער!", היא כמעט צרחה את החלק האחרון.
"אההההההההההה! נמאס לי ממך!", הורדתי את החולצה, זרקתי אותה על הרצפה והלכתי לחדר השינה. חזרתי, חטפתי את הפלאפון מהיד שלה ורעמתי לחדר שוב. אני חושב שהכניסה והיציאה השנייה די דפקו לי את היציאה. לעזאזל.
"מחר בחמש בחדר. אני אביא את הפטמות"
אחרי הריב ולפני הכניסה למקלחת התחלתי לשמוע רחשים מהסלולר. הרמתי אותו לאוזני ושם שמעתי את רווית צוחקת כאילו חייה תלויים בכך.
"מה זה צריך להיות? את שמעת הכל?" צחוק מתגלגל מהצד השני.
"רווית! תעני לי!"
"א-א-אני לא י-י-י-יכולה לה-ה-ה-פסיק!", צחוק מתגלגל מהצד השני. הזעפתי פנים לעצמי במראה ושמעתי את צעדיה הקטנים של המתוקה הולכים מהחדר למטבח שצמוד למקלחת.
"רווית אני מנתק. אין לי כוח לפדיחות היום".
"זאת הדרמה קווין הקטנה שלך שסיפרת עליה?"
"כן".
"בהצלחה", היא המשיכה קצת עם צחקוק כל כמה שניות, "הרבה זמן לא צחקתי ככה".
"שמח להיות לעזר", המשכתי להזעיף פנים במראה.
"אז מחר בחמש בחדר. אני אביא את הפטמות. סבבה?" שוב, אל תשאלו...
"לא יודע. צריך לשאול את רוזנסקי. בשביל מה התקשרת שוב בכלל? אני לא מבין! קבענו כבר כל מה שצריך למחר".
"אני כבר לא זוכרת", שוב הצחוק המתגלגל.
הסתכלתי על המכשיר. הסתכלתי על האסלה ושוב על המכשיר.
לא, חשבתי לעצמי. אין לי על זה ביטוח.
לפנייה לכתב/ת 
