אומללות עליזה בחלקה
"אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך", קובץ הסיפורים של מירנדה ג'וּלַי שזיכה אותה בפרס אוקונור, הוא ספר קצת ילדותי, אבל הפיקחות והברק שבו מחפים על כך
היא בת 34, אמנית רב תחומית של מוזיקה, מיצגים, בלוגים וגם הסרט עטור הפרסים "אני, אתה וכל מי שאנחנו מכירים", ולאחרונה היא גם כוכב עולה בספרות האמריקנית. ספר הביכורים שלה, "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" זיכה אותה בשנה שעברה בפרס אוקונור - היוקרתי ביותר בתחום הסיפור הקצר. הכתיבה שלה מבודחת, אבסורדית וחיננית, כשהקסם מונח קודם כל בסגנון דיבורי, קצבי, אנטי קלישאי, אבל לרובד הזה יש גם שכבה תחתונה, חשופה ועצובה.
זוהי מירנדה ג'וּלַי, שקובץ סיפוריה המדובר הופיע עכשיו בעברית. ג'ולי מתגלה בספרה כליצן מיואש, פריקית של תשומת לב המחפשת את זהותה בעיני האחרים. הגיבורות שלה מרגישות כמו סמרטוט, מתמכרות לפנטזיות אהבה מופרכות, מתפכחות בקריסה ציורית ("השמש הלכה והתמוטטה בבוהק שנראה פרהיסטורי"), נתקעות בשיתוק היסטרי, מנהלות משק מיני טפילי וחשאי, או מציגות את מיניותן באקטים אקסהיביציוניסטים. הקטעים המיניים בספר, בכל מקרה, אינם בעלי אפקט אירוטי, אלא נקראים כחלק מהחשיפה הנפשית.
ג'ולי, פריקית של תשומת לב (צילום: יחסי ציבור)
לרגעים זה נשמע חנוך לויני משהו, למשל כשגיבורה דחויה כלשהי מצווה בחלומה על הנסיך האנגלי המבוקש ויליאם: "רד על ברכיך, הוד מלכותך, ותבקש מהווגינה שלי, מהחיה המכוערת הזאת - תני לי להיכנס". ברגעים אחרים בולטת הילדותיות בבסיס העמדה הנפשית של הגיבורות.
בכל זאת, מדובר בסך הכל בסופרת מלוטשת שכתיבתה כוללת גם הרבה הברקות ציוריות. הנה, למשל, זוג מנוכר שנוהג לפנטז בזמן הסקס על אנשים אחרים, ולא נוח לאשה שהגבר מתעקש לפרט גם על מי פינטז: "זאת לא אשמתי שהוא נדלק מזה שהוא מכריח אותי לדעת. הוא אוהב לדווח על זה בשנייה שהוא גומר, כמו חתול שמביא במתנה ציפור מתה".
ממהרים אל מותם
התנועה הסיפורית של ג'ולי היא אסוציאטיבית: שיחת-פתיחה משעשעת במספרה היא קצה חוט המוביל ללב האומללות הזוגית; מפגש קצרצר ברחוב ינוע בזריזות בין התנצלות נדיבה להאשמה הזויה ולהרהור קיומי. למשל, המפגש עם אישה היסטרית שכלבה הנמלט חלף לרגע בעליזות על פני המספרת ובהמשך נדרס, ובעלת הכלב איכשהו מאשימה את המספרת: "אמרתי שצר לי נורא. האשה הגיבה במבט שאמר שזו אשמתי הבלעדית ושהיא לא מתכוונת לענות לרוצחת כלבים מקצועית. שאלתי את עצמי כמה עוד דברים חלפו לידי ממהרים אל מותם".
את הספונטניות הסיפורית יוצקת ג'ולי לשלד עלילתי מתוכנן, המסתיים לרוב באיזה היפוך חכם. כך, לדוגמה, תשוקתם של בני הזוג המנוכרים תידלק לרגע מחדש מול מצלמות הסרט שבו הם משחקים תפקיד שולי של זוג הנפגש במסעדה, אבל כשיכבו המצלמות והקשר יתקרר שוב - הם יחליטו להיפרד. בסיפור אחר, הנערה הנענית לקשר לסבי עם חברת-ילדות אהובה תיחלץ מן הקשר כאשר תגלה כי תחפושת החשפנית שלה בעבודתה בפיפ-שואו מדליקה את חברתה הרבה יותר מדמותה האמיתית.
ג'ולי נעה בתבונה בין משחקי המסכות האנושיים, והלסביות החוזרת שוב ושוב אצל בנות-דמותה הסיפוריות - באחד הסיפורים מדובר בהומו, אבל העיקרון דומה - היא, במקרה שלה, מצב נפשי זמני שנועד לחפש חום אנושי. (לאחרונה, אגב, למתעניינים ברכילות בלבד, התארסה ג'ולי לבמאי מייק מילס).
להיחלץ אל שפיות האהבה
הראשון מבין 16 סיפורי הקובץ היפה הזה, שאותם היטיבה מאוד לתרגם עידית שורר, איננו מהחזקים בספר, ואם לא נתפסתם אליו, תנו לעצמכם עוד סיכוי עם למשל "הוד מלכות", "דבר שלא צריך דבר", "עשרה דברים נכונים", "כתם לידה" ועוד.
ישנם כאן אמנם גם סיפורים הלוקים במלאכותיות מסוימת או בהתחכמות, כמו "עשינו אהבה ב-2003", אבל בדרך כלל תעורר ג'ולי את אהבתכם וסקרנותכם עם רגישויותיה האנושיות הפקחיות וצובטות הלב. אגב, לא הצלחתי לגלות אם שם משפחתה המקורי של ג'ולי, גרוזינגר, מעיד על יהדותה, אבל משהו בנוירוטיות שלה בהחלט מזכיר נפש יהודית.
מכל מקום, למרות שג'ולי שייכת חלקית לז'אנר הכתיבה האבסורדי, אין לטעות ולפרש את עמדתה החצי-מבודחת כלפי הדמויות המוזרות שלה כיחס לא שיפוטי (טענה שהושמעה אצלנו ביחס אליה). אצל ג'ולי הדמויות מודעות בהחלט למוזרותן ולסיבלן ומקוות תמיד להיחלץ ממצבן אל קשר שפוי ואוהב. כלומר, המצב האנושי האומלל מאובחן ונשפט כאן כל הזמן, גם אם מתוך שעשוע סלחני מסוים.
"אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" מאת מירנדה ג'ולי, תרגום: עידית שורר, הוצאת אחוזת בית, 192 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
