לקחו לנו את סיני, ועכשיו גם את הודו?
נמאס לי כבר מהטלפונים, מבדיקות האימייל האינסופיות ומהדייטים שחוזרים על עצמם. מתחשק לי ברגע אחד להחליף את הנוף, לשבת באיזו זולה ולהושיב את הזמן במושב האחורי. אבל אי אפשר לעשות את זה. געגועיי להודו
יום למחרת פגשתי את קאז בתור בדואר. הוא שלח חבילה ליפן ושאל אותי משהו באנגלית במבטא בריטי מקסים. שעה אחרי כן עלינו שנינו יחד על אוטובוס של מקומיים לקודאיקאנל. הנסיעה לשם ארכה שמונה וחצי שעות. בהתחלה, קאז עמד לידי בגלל שלא היה מקום. בהמשך, הוא ישב מאחוריי במושב שהתפנה, ובסוף הנסיעה כבר ישבנו זה ליד זה באותו המושב. ההמשך היה ברור. לא החלפנו טלפונים, או אימיילים, או אפילו שאלנו לשם המשפחה כדי לחפש זה את זה בפייסבוק. באותו הלילה מצאנו יחד חדר בקודאיקאנל, ואת שלושת החודשים הנותרים במסע של קאז בהודו בילינו יחד.
לא הכל היה ורוד, אבל כן היה פשוט
כשקמים בבוקר והולכים לישון בלילה יחד עם בן זוג לטיול, אין מקום לסודות. בסוף הטיול שלנו יחד, כשנפרדתי מקאז בשדה התעופה בדלהי, ידעתי איך קאז כשהוא עצוב, איך הוא כשהוא עייף, איך הוא כשהוא כועס ומה הוא חושב על הישראלים בכלל ועלי בפרט. לא הכל היה ורוד, אבל כן היה פשוט. לא היינו צריכים להתעסק בעבודה, בלימודים, או בעניינים כספיים, ושבועות ההיכרות הראשונים שלנו היו מלאי קסם וחסרי משחקים. לא ישבתי בבית וחיכיתי שיתקשר, לא עשיתי עליו גוגל ולא בחנתי את פרופיל הפייסבוק שלו באובססיביות. זה היה מיותר, הרי הוא כאן, לידי.
באחרונה, בעודי מנסה את מזלי בביצת הדייטינג הטובענית, אני נזכרת בימים ההם בחיוך. בהודו, פגשתי מישהו, התאהבתי וטיילתי איתו עד שנגמר. אפילו בשני "ימי הגירושים שלנו", כך קראנו לימים שבהם החלטנו לטייל לבד, יצא שנפגשנו פתאום והמשכנו באותו היום לטייל יחד.
בארץ, הסיפור אחר לגמרי: הוא מקרטע, מלא בפרומואים ובטיזינג שלא מקיים את הבטחותיו, מעייף ומאכזב. נמאס לי כבר מהטלפונים, מבדיקות האימייל האינסופיות ומהדייטים שחוזרים על עצמם. מתחשק לי ברגע אחד להחליף את הנוף, לשבת באיזו זולה ולהושיב את הזמן במושב האחורי. אבל אי אפשר לעשות את זה. הודו מאחוריי ואני בארץ; עובדת, לומדת, חוסכת, ובו זמנית, במרוץ המטורף הזה – גם מחפשת אהבה.
קמתי וגיליתי את השכנים שלנו ממול, זוג שותפים
יום למחרת ראש השנה ישבנו בבית, אני ושותפתי לדירה. בעודנו עסוקות בבהייה בטלוויזיה צלצל פעמון הדלת. הסתכלנו זו על זו במבט תוהה. קמתי וגיליתי את השכנים שלנו ממול, זוג שותפים, עומדים עם בקבוק יין. אני יודעת רק את השמות הפרטיים שלהם, אני לא יודעת מה הטלפון שלהם ואין לי מושג מה המייל שלהם. אבל פעם בכמה ערבים אני דופקת להם על הדלת ואנחנו יושבים יחד ומדברים, כמו שעשיתי בהודו. אז נכון, לא יצא לי אהבה מהסיפור הזה. אבל מידי פעם, אני יכולה לחזור לפשטות של הדברים, למשהו שמזכיר לי, גם אם רק בקצת, את הודו.
אני תוהה האם אני מבקשת יותר מדי? רק רציתי את אותה פשטות שהיתה לי בהודו, פשטות שאירועי מומביי הצליחו להרוס לי. לקחו לנו כבר את סיני, והנה עכשיו מנסים לקחת לנו גם את הודו.
עצוב לי.
לפנייה לכתב/ת 
