שמאל ימין שמאל

נפתח בסקופ, שמן הסתם יעצבן מאוד את הליכודניקים: מי שמיועד להיות שר הביטחון מטעמכם תומך בנסיגה מלאה מרמת הגולן — מכל הגולן, על כל המשתמע מכך — תמורת שלום. למה זה סקופ? משתי סיבות: האחת, כי בוגי יעלון מעולם לא דיבר על כך בגלוי או במוצהר, לא כשהיה בצבא ולא אחרי שהשתחרר. והשנייה, כי זה מנוגד למה שהליכוד חרת על דגלו. בוודאי למה שמייצגים מצטרפים "אידיאולוגיים" חדשים־ישנים לתנועה, כמו בני בגין וזאב ז'בוטינסקי.

בקיצור, יהיה בידור. ואם בידור היא מילה קצת מוגזמת כשמדברים על אושיות סטנדאפ כמו בגין ויעלון, אז צפוי לפחות אקשן. צריך להבין שבשונה מאנשים אחרים, שני אלה הם באמת ראש בקיר: בגין יסביר למה זה רע ומסוכן, יעלון יטען שזה רע הכרחי. בתפיסת עולמו, שלום עם סוריה זה בערך המהלך האסטרטגי האחרון שישראל יכולה (וצריכה) לעשות בעצמה, ומיד. כן, הוא מכיר את הסכנות, אבל מנגד הוא רואה סיכוי לשלום גם עם לבנון, ובעיקר בונוס אדיר בדמות גדיעת צינור ההשפעה הישירה של איראן במזרח התיכון.

אפרופו דברים שליכודניקים לא אוהבים, בואו ניתן להם עוד סיבה לחשוב שיעלון הוא בעצם סוס טרויאני ששתלו היריבים: לפני שהצטרף לליכוד הוא ניהל מגעים ארוכים, מתקדמים ואינטימיים עם אהוד ברק. מי ששומע איך השניים האלה מדברים אחד על השני מבין מיד שחוץ מהאיבה ומהבוז לקדימה — בעיקר לצמד לבני־מופז — יש שם חיבור עמוק וראייה כמעט חופפת של המציאות ופיתרונה. ואם מוסיפים לזה את העובדה שבוגי היה ונשאר מפא"יניק בנשמתו, ילד מקריית חיים שהלך לתנועה ולגרעין והכי נהנה לחלוב פרות בקיבוץ, מבינים שהמקום הטבעי שלו היה בין בוז'י לפואד.

אבל בוגי העדיף ליכוד. ידידיו מדברים על התייסרות עמוקה עד להחלטה, על "לב כבד" ו"חיבוטי נפש", על קושי להתעמת עם המשפחה והחברים שהיו ונותרו בשמאל, שרובם כבר אמרו לו שאין סיכוי שישימו מח"ל בקלפי. מקטרגיו אומרים שהנה גם יעלון הצדקן, המוסרני, התגלה כאחרון הפוליטיקאים האופורטוניסטים והלך למקום הכי בטוח — זה שכנראה ינצח בבחירות, זה שכנראה ירכיב את הממשלה, זה שאין בו אישיות ביטחונית דומיננטית ממנו.

בתמונה: בוגי יעלון על הירח

בוגי יגיד כמובן שכל זה לא נכון. שהוא באמת התכוון לעשות דברים אחרים בחיים, אבל המציאות הובילה אותו לתובנה שלהשפיע באמת אפשר רק בממשלה ובכנסת. גם כאן אפשר להסתכל על הדברים אחרת: בעצמותיו עדיין בוערים התסכול והכעס על הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל, והרצון לנקמה. לא בשרון ובמופז שהדיחו אותו, אלא בממסד. אותו ממסד שלא ידע לקבל אנשים כמוהו, שהתייחס אליהם תמיד כעופות מוזרים. מה שבוגי עוד ילמד, ובדרך הקשה, זה שאין סיכוי שהממסד הזה ישתנה — ולא חשוב באיזה תפקיד הוא יכהן. הסיכוי היחיד שלו לשרוד הוא להשתנות בעצמו.

למה לי פיזיקה עכשיו

השאלה הראשונה המתבקשת כאן היא איך ייתכן שבוגי יעלון — אדם חריג, מוזר, ויש שיאמרו אפילו הזוי — בכלל נהיה רמטכ"ל. איך זה שהוא טיפס כל כך למעלה והגיע עד לקצה הפירמידה. התשובה, שיעלון כמובן לא יאהב וספק אם יסכים לה, היא שכמו אצל כולם כמעט, זה קרה די במקרה.

אחרי הסדיר הוא השתחרר, בהמשך חזר לשירות קבע והתגלגל במעלה סולם הדרגות והתפקידים. את כולם הוא עשה טוב; לטעמו טוב מקודמיו, אם כי יש שחולקים על כך. יעלון הצטיין כמפקד בסיס האימונים בצאלים, ובמידה מסוימת גם כמפקד האוגדה ביהודה ושומרון. הוא רואה גם את תקופתו בסיירת מטכ"ל כהיסטורית — וכן, כמה מאלה שהיו לפניו ואחריו רואים גם את זה קצת אחרת. כך או כך, למטה הכללי הוא הוצנח היישר לתפקיד הרגיש מכולם: ראש אמ"ן. זה לא קרה בגללו, אלא משום שהרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק אהב אותו, ובעיקר סמך על עצמו שידע לאזן את המעריך הלאומי.

אירוע אחד שיעלון לא יאהב לזכור מאותה תקופה מלמד משהו על אופיו: ב־4 בספטמבר 1997 יצאה שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה", שמטרתו היתה להניח מטענים סמוך לכפר אנסרייה שבדרום לבנון. עם ההגעה ליעד אירעה שרשרת התפוצצויות; 11 קצינים ולוחמים, בראשות מפקד הפלוגה יוסי קורקין, נהרגו. כוחות חילוץ שהוטסו לשטח נאלצו להילחם על חילוץ הגופות והפצועים, ובחילופי האש נהרג רופא נוסף. זאת היתה המכה הקשה בתולדות השייטת, וסטירת לחי כואבת לצה"ל כולו. חצי שנה אחרי אסון המסוקים, חודש אחרי אסון השריפה בסלוקי, שוב צה"ל חוטף — אלא שהפעם זה קורה ביחידת עילית. כולם הבינו שצריך לברר מהר מה קרה, ולמצוא דרך שזה לא יקרה שוב. כבר בתחקיר הראשוני, שעתיים אחרי שכוח החילוץ נחת בבסיס השייטת בעתלית, היה ברור שקרה כאן אחד משניים: תקלה באחד המטענים שהכוח נשא איתו, או מארב מטענים שהניח חיזבאללה כדי להגן על אנשיו.

יעלון היה באותו זמן באמריקה, בביקור עבודה. הוא עלה על מטוס וחזר מיד לארץ, וכשנחת כינס את כל בכירי אמ"ן. במוצאי שבת, 48 שעות אחרי האסון, הוא הגיע עם המסקנות לדיון שנערך בלשכת הרמטכ"ל: תקלה במטענים שלנו, זה היה הדיווח החד־משמעי שלו. ראש האגף הלוגיסטי דאז, עמי סגיס, אמר בתגובה שזה לא יכול להיות: במטענים של צה"ל היה רסס שמורכב מפסי מתכת, ואילו הרסס שנמצא בגופות החיילים וסביבם היה כדוריות, רסס המקובל במטעני החיזבאללה. יעלון סירב להשתכנע, ולדברי כמה מהנוכחים גם ניסה לשנות את חוקי הפיזיקה כדי להוכיח את צדקתו. בשורה התחתונה קבעה ועדת החקירה שקמה כי מדובר במטעני חיזבאללה, בסבירות גבוהה. לימים שאלתי את ליפקין־שחק על האירוע הזה, ועל העמדה שהציג יעלון. הרמטכ"ל של אותם ימים היה חד כדרכו: זה בוגי. הוא לא יודע לקבל דעה אחרת. הוא פשוט צריך מעליו מישהו שידע לתקן את סטיות התקן האלה שלו, זה הכל.

"יאללה חבר'ה, שכטה קטנה אחרי המבצע?"

זמן שאול

ברוב התפקידים שמילא יעלון היה מי שיעשה לו תיקון. מפקד שייקח את המעלות שלו, את הראייה הרחבה והיצירתיות, ויאזן אותן עם דברים אחרים. זאת הסיבה שהוא עבד בכזאת הרמוניה עם שאול מופז כסגן הרמטכ"ל. אחרי שנתיים כאלוף פיקוד המרכז (תפקיד שיעלון לא רצה כי העדיף להיות בפיקוד צפון, אבל קיבל כדי שליפקין־שחק יוכל לקדם עוד בן טיפוחים שלו, גבי אשכנזי) הוא היה הצד החושב, ומופז היה הצד המבצע. יחד עם יובל דיסקין בשב"כ הוא מיסד את "פורום הסגנים", שהיה הבסיס לכל תפיסת סיכול הטרור המשולבת של היום. יעלון גם הבין מוקדם מאחרים שכדי לעצור את מתקפת הפיגועים של ראשית העשור צריך להיכנס לערים הפלסטיניות, וכדי לבצע את זה הוא נזקק למופז שידע איך לקחת לשם את הממשלה והציבור.

ההרמוניה הזאת ביניהם נשמרה עד שמופז הפך לשר ביטחון בממשלת שרון — שר שאינו חבר כנסת, שזה עתה סיים להיות רמטכ"ל, שאמור לפקח על מי שהיה סגנו. בספרו "דרך קצרה ארוכה" שיצא לאחרונה מעביר יעלון ביקורת חריפה על מופז, שבמקום להתנהל כשר ביטחון אזרחי בעל ראייה אסטרטגית רחבה, המשיך לנהוג ולחשוב כרמטכ"ל — מה שחייב את יעלון להעלות בדיונים נושאים שכלל לא היו מעניינו של הצבא.

יש בדברים האלה לא מעט אמת, אבל גם לא מעט כפיות טובה. קודם כל כי אלמלא מופז, כנראה שיעלון לא היה נהיה רמטכ"ל. בשלהי כהונתו של מופז התחבטו שרון ופואד בן אליעזר, אז שר הביטחון, את מי למנות במקומו. שרון רצה את מפקד חיל האוויר דן חלוץ, פואד רצה את ראש אמ"ן עמוס מלכא. שבועות ארוכים הם התכתשו, בלי יכולת להגיע להסכמה, עד שהיה צריך להחליט. בסוף הם קראו למופז, שהמליץ לפתור את זה במינויו של יעלון, תוך שהבטיח כי הוא "יעשה עבודה מצוינת".

אבל חוץ מכפיות הטובה הזאת כלפי מי שהיה פטרונו לרגע, יש כאן גם עיוות קל של המציאות. כי נכון שיעלון, כמו תמיד, היה בעל הראייה הרחבה ביותר, האינטליגנטית ביותר ולעיתים גם הרציונלית ביותר בדיון, בכל דיון. הבעיה היא שבסופו של דבר היה צריך לסכם. ומי שנכחו בחדר מספרים שהרמטכ"ל יעלון היה נותן את המתווה האסטרטגי לשר הביטחון, שהיה הופך אותו להנחיות מקצועיות־מבצעיות לצבא.

"הלכתי לבדוק אם הקורסיסט של השייטת נרדם בשמירה"

גם בתוך צה"ל לא אהבו כולם את יעלון או את דרכו, והתוצאה היתה משבר מנהיגות. חלק מאלופיו — בספר הוא רומז לחלוץ ולמשה קפלינסקי — ניהלו מעל ראשו, בלי ידיעתו, קשרים הדוקים עם לשכת ראש הממשלה שרון. אחרים דיברו עם מופז בלי לעדכן אותו. יעלון יכול להתמרמר כמה שהוא רוצה על השחתת המידות (והן אכן מושחתות) ועל הפוליטיזציה של הצבא (והוא באמת פוליטי), אבל אלה הרי דברים שהיו תמיד: שרון נאלץ להתרפס בפני בן־גוריון כדי להתקדם, רפול וברק נחשבו לרמטכ"לים שראשם עמוק בפוליטיקה, ולא בלי סיבה. מנגד, יעלון היה ונותר חייל מקצועי, ישיר ואמין והגון, אבל הוא עמד שם לבדו. כמו במחבואים, אם הוא היה מסתכל לרגע מאחוריו ומצדדיו, הוא היה רואה שלא עומד שם אף אחד.

תתעורר ותריח את הפוליטיקה

במדינת ישראל של העידן הנוכחי, כדי להימנע מקיצוץ בתקציב ובכוח אדם, כדי למנוע התנתקות או סתם הפלת תיקים, כדי לקדם אג'נדות ולדאוג לקצינים ולחיילים — בשביל כל אלה לא מספיק להיות צודק. צריך להיות גם קצת פוליטיקאי. זאת תכונה נדרשת לתפקיד הרמטכ"ל, תכונה שצריך ממנה מינון לא מופרז, אבל אי אפשר להתקיים בלעדיה. ליעלון לא היה ממנה כלום; איש לא יכול להתווכח על יושרו והגינותו, או ללעוג על כך שהוא בז לקומבינות ולשטיקים. מצד שני, אף אחד לא יכול לצאת מגדרו אם הרמטכ"ל הוא בוק.

יעלון, מודים גם אוהדיו המושבעים ביותר, הוא הבוק המושלם. ככזה הוא מאמין בצדקת דרכו באמונה פנאטית, משיחית כמעט. אדם שקרוב לו מאוד הגדיר אותו כ"נביא" — מי שאומר תמיד את האמת גם כשהיא לא נעימה, ולא מעוות אותה גם בפניהם של השליטים. מי שנמצא תמידית בפוזיציית הזעפן. יעלון מתאים בוודאי לקטגוריית הזעפן (למרות שיש הטוענים שהוא החל להתפייס קצת עם העולם, ובעיקר להיות קשוב וחברותי יותר), אבל היתר שנוי במחלוקת. בעוד שהוא ירצה מן הסתם לראות בעצמו נביא זעם, אחרים יראו בו נביא שקר. אם תשאלו אותו, הוא ידע תמיד שערפאת לא זנח את שאיפותיו לגרש אותנו מכאן, ושיעברו דורות עד שהפלסטינים ילמדו לחיות איתנו בשכנות, אם בכלל. אחרים יזכירו לו שהוא תמך בהסכמי אוסלו בראשיתם, ובאחריתם האמין שניתן לבצע בפלסטינים "צריבה תודעתית" שתגרום להם להבין שלא כדאי להם להתעסק איתנו.

יעלון בוודאי ימצא את הדרך הפתלתלה והמסובכת להסביר שהצדק היה איתו במקרים האמורים. ופה בדיוק הבעיה: הוא רק צודק. כל הזמן צודק. כל כך צודק שזה מביא את הסעיף. אין בו אפילו רמז לשגיאה או לטעות. גרוע מכך, לטעמי לפחות, הוא שהאיש לא נותן קרדיט — וכמי שפיקד על הצבא הוא צריך לדעת שאחריות לוקחים למעלה, וקרדיט נותנים למטה. הנה דוגמה: מאוגדת יו"ש, דרך פיקוד המרכז ועד ללשכות סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל, יעלון סחב איתו פסיכולוג ארגוני בשם עמוס להמן, אדם נבון שעזר לו לחשוב, פשוטו כמשמעו. להמן ריכז דיונים, פורומים וקבוצות, וייצר מסמכים ותובנות שיסייעו ליעלון להבין טוב יותר ולהתנהל טוב יותר. מהלהגת הזאת נולד מילון המושגים המוטרף שהיה מנת חלקו של הצבא במלחמת לבנון השנייה (שכלל מושגים כמו "צרצורים" ו"נחילים"), ונולדו ממנו גם דברים טובים כמו צבא שחושב על הצדדים האזרחיים בפעילות שלו ומנסה לשים מגבלות לכוחו. הדבר היחיד שלא נולד הוא קרדיט לעמוס להמן, שכלל לא מוזכר ב"דרך קצרה ארוכה". והוא לא היחיד.

בינתיים אף אחד לא מתקומם, אבל בוגי יעלון צריך לדעת שעם הפוליטיקה מגיע הלכלוך, ועם הלכלוך נפגעת התדמית. זה לא קרה עד עכשיו מתוך החלטה: מי שיודע עליו דברים בליכוד (עוזי דיין) לא ידבר כדי לא לפגוע במפלגה, מי שיודעים עליו דברים בעבודה (ברק, פואד, מתן וילנאי) לא ידברו כי הם מתרכזים במאבק בקדימה, ומי שיודעים עליו דברים בקדימה (בעיקר מופז) לא מדברים כי הם רוצים להציג אותו כהזוי וכלא רלוונטי, כמישהו שחבל לבזבז עליו אנרגיות ולהתעמת עם הדברים שהוא אומר. בלי לשאול את אייל ארד וראובן אדלר אני די משוכנע שזאת הטקטיקה שלהם, אבל גם טקטיקה עשויה להשתנות במהלך המירוץ. ואז, כשיתחילו לצאת הסיפורים על יעלון — אז נראה אם הוא באמת בנוי להתמודד עם החלק המגעיל של הפוליטיקה.

פורום שונאינו

האמת, אולי לא כדאי לחכות לנשק שיישלף במהלך הקמפיין הפוליטי. אולי כדאי ליעלון שזה יקרה דווקא עכשיו, כדי להכין אותו למה שעלול לקרות אחרי הבחירות, כשיתברר לו כמה שוות הבטחות של פוליטיקאים. במילים אחרות, כמעט בכל תסריט אפשרי יעדיף ביבי נתניהו את אהוד ברק כשר ביטחון. עוד אמת? לא בטוח שזה כל כך גרוע ליעלון. כבר שבענו מקפיצה ישירה של גנרלים לשולחן הממשלה, ומעבר של רמטכ"ל ללשכת שר הביטחון — גם אחרי צינון של שלוש שנים — יכול להיות רע לא פחות מטוב. לזכותו של יעלון ייאמר שבדרך כלל הוא רואה ומנתח את המציאות נכון, ועושה זאת באופן מעמיק, מדויק ונוקב, בלי הנחות לנו ולסביבה. הבעיה אצלו היא בפיתרון, ועליו אפשר להתווכח.

כך או אחרת, שר ביטחון שלא רואה שום סיכוי (וגרוע מכך, שום סיבה) להסדר נראה לעין עם הפלסטינים הוא בשורה לא טובה לנו, לשכנים שלנו ולכל העולם. ויעלון נחוש והחלטי בעניין הזה. הספר שלו, שמוכר בינתיים היטב (בעיקר משום שהעורך רמי טל השכיל לשאוב מיעלון סיפורים אנושיים, שיוסיפו קצת לחלוחית ליובש המקצועי שניפק), נכתב במקור כספר עיון, שלטעמו אמור להוליד דיון רציני ומעמיק על עתידנו כאן. אלא שבגיל 58, יעלון כבר היה אמור להבין שדיון רציני ומעמיק לא מתקיים כאן בשום נושא. את מה שהוא לא למד הוא ילמד בדרך הקשה בפוליטיקה, שם ינצלו עד תום את תכונות האופי שלו כדי לדרוך עליו, להגחיך אותו ולהשפיל אותו. כהכנה לכך כדאי לו לשמוע מבגין, או מדן מרידור, כיצד נהג בהם נתניהו בסיבוב הקודם שלו כראש ממשלה — וכדי שלא נצא חשודים בהטיה פוליטית, הוא יכול להיזכר איך נהגו בו שרון ומופז, או איך נהג ברק באינספור אנשים שקיבלו סכין תמורת נאמנות.

ועוד לא אמרנו מילה על התקשורת, שבטח יש בה חלקים שמחכים לו בפינה. לא שאלתי את אמנון אברמוביץ', שמוזכר לרעה בספר כ"מאתרג" של שרון, אבל אני די בטוח שכבר יהיה לו משהו ציני ומרושע להגיד על האיש, וכך גם להמון עיתונאים נוספים, רובם בכירים, שיעלון כינה "מקהלה" וטען שהיו שותפים לספין שהפך את הביקורת התקשורתית על שחיתויות שרון ובניו להילולת תמיכה בהם סביב ההתנתקות מעזה.

יעלון כמובן לא טועה לגמרי, אבל הגיע הזמן שגם הוא ילמד שהחיים לא מתנהלים בשחור ולבן או בטובים ורעים, ושמותר להשמיע דעה אחרת משלו. לא בטוח שזה יוציא אותו לפנסיה, כן בטוח שזה יביא אותו לחיות יותר בשלום עם העולם. ואם על הדרך הוא גם ימונה לשר הביטחון, אנחנו נרוויח שם מישהו שחי כאן בינינו, האזרחים הפשוטים עם צרות היומיום. במקרה כזה גם יהיה לו הרבה יותר קל להתעמת עם הליכודניקים, ולהסביר להם למה צריך לעשות שלום עם סוריה.