הקב"ה, איך פגעת בשלוחים?
"פגעת בדבר הכי יקר לכולנו. נתת לרעים לרמוס ולחלל את הבייבי של הרבי. נתת להם לפגוע בשלוחים. איך יכולת לגעת בתמצית האמונה שלנו ולזעזע אותה בלי להשאיר קצה של אור? רמז"? נרצחי הפיגוע במומבאי הובאו למנוחות ולצד הכאב הקשה מנשוא, נותרו החב"דניקים עם שאלות קשות, וגם תשובות. מונולוג כואב ל-ynet של חסידת חב"ד
תראה, אני מסכימה איתך שיש ערוצים הרבה יותר מקובלים "לדבר איתך" על זה. אבל תסכים איתי שבטח גם יהיה מי שלא יסכים איתי. כשכואב - צועקים. ככה לימדו אותי. אז מה יש? שכולם ישמעו.
מה אני אגיד לך....
מה שלא עשו רבים ורעים שניסו, הצלחת אתה לעשות במחי יד של שתי יממות וחצי. נתת להם לצחוק עלינו כל הדרך אל הקבר, להחריד מדינות שלמות משלוותן, לרסס אותנו בלי להתבלבל ועוד בסוף - לצאת מנצחים. לא רק שנתת להם! אפילו עזרת.
אבל יודע מה הכי גרוע? בעצם, אין "הכי" גרוע. סומכים עליך שתמיד תמצא יותר גרוע מזה... פגעת בדבר שהיה הכי קדוש ויקר לכולנו. נתת להם לרמוס ולחלל ולהרוס את הדבר שהיה הכי מוגן, הכי מקודש, הכי קרוב והכי הכי הבייבי של הרבי.
נתת להם לפגוע בשלוחים.
נתת לדמם להינתז על הקירות, נתת לגופותיהם להשתרך על הרצפה ולהותיר שבילי דם, נתת למוישי למרר בבכי ולצעוק "אמא אמא!"
מילא היינו אומרים, "שלוחים" מהזן הזה שקמים כל בוקר לכוס קפה עם "חלב ישראל" טרי מהמכולת, או כאלה שההסעה של הילדים לחיידר מצפצפת בחוץ, או אפילו כאלה שמחכה להם חבילת נופש בקאריביים מקופלת במעטפה כאות תודה מכמה מעריצים נלהבים. שלוחים מהזן הזה שחייהם "חיים". שענייני עולם הזה נוחים להם והם רחוקים בעליל מקמצוץ של ייסורים ומסירות נפש, אז אולי היינו מתנחמים כשוטים גמורים שלפחות בחייהם "חיו" כמו שצריך...
אבל דווקא אותם?!
אנשים שבחרו מרצונם החופשי ללכת כמה שנות אור אחורה ולגור בתנאי עולם שלישי, ועם חיוך! עם שמחה אמיתית! לא עם תחושה של הקרבה ורחמים עצמאיים. עם אמונה כל כך כובשת שאי אפשר היה לעמוד מן הצד ולא להתרגש ולהתפעם. וכל זה בשביל מה? בשביל לחפש יהלומים?! בשביל לחתום על חוזים שמנים עם סוחרים בריטיים?! בשביל מה?!
בשבילך. נטו.
איך יכולת לעשות לנו את זה? איך יכולת לנתץ לנו בפנים את הדבר היחידי (פחות או יותר) שנשאר לנו אחרי שכבר גזלת מאיתנו כמעט את הכל? איך יכולת לגעת בתמצית האמונה שלנו ולזעזע אותה בלי להשאיר איזשהו רמז, סימן, קצה של אור בסוף המנהרה החשוכה הזו.
כמה אירוני מצידך היה להשאיר את התמונה של הרבי ככה שלמה, נקיה משריטה ומדם. השארת אותו שם כדי להסתכל בהם. לראות את גבי עוטף את אשתו בטלית, להשגיח בסנדרה בורחת ומצילה את מוישי היתום, לעקוב אחרי השעות האחרונות והאיומות ביותר בחייהם של הקורבנות שבסך הכל באו כדי לעשות את העבודה שלהם.
לעבוד בשבילך.
יודע למה? כי אתה מכיר אותנו. אתה יודע שבסוף השבעה אנחנו נקום כמו גדולים. אנחנו נחרוק שיניים, אנחנו נצעק, אנחנו נשתוק, אנחנו נבכה, אנחנו נחייך, אנחנו נמשיך להאמין.
נתת לרבי להכניס בנו כאלה תעצומות, שאין לך את החשש הזה שאנחנו פשוט נקום ונלך.
רבקי, גבי, אתם שם למעלה עכשיו. מוגנים, קרובים אליו, בשורה הראשונה הכי צמוד לרבי. אתם שם צופים בנו וכואבים איתנו ומנגבים את כל הדמעות של ההורים שלכם, האחים, האחיות, האחיינים והאחייניות, של כולם.
אתם מחבקים ומלווים את מוישהל'ה שלכם שיגדל בלעדיכם. שיסתכל תמיד למעלה ויחפש אתכם. אתם יודעים שאיכשהו יהיה טוב. אתם הרבה יותר "בעניינים" מאיתנו. אתם לא תנוחו ולא תשקטו עד שכבר יחליטו שמה שזהו זה. "איט איז אובר" ואתם מגיעים הנה. עם משיח.
הכותבת משתייכת לחסידות חב"ד. פרטיה שמורים במערכת
לפנייה לכתב/ת 
