יודופוגרומיסטים בחברון

אחד הלקחים המרכזיים שאמורים לכאורה לנבוע מהשואה, היא שאדישות ציבורית מאפשרת ביצוע פשעים. תירוצים שנובעים מהאדישות כמו "לא ידענו", לא מנקים מאחריות. אך החברה הישראלית מאופיינת בדיוק באדישות מהסוג הזה, כשבמרחק קילומטרים בודדים מביתו של כל אחד חיים אזרחים ישראלים שנהנים מחסות הצבא וגיבוי המדינה, ולעומתם נתינים פלסטינים שזוכים להיות קורבנות לגזל והשפלות על בסיס יומיומי.

אך כשקוזאקים בני הדור השלישי לאדנות הכיבוש פורעים באוכלוסייה הילידית של חברון, עוולות הכיבוש מחווירות לעומתם. כאשר הצבא שאמור לשמור על מרקם החיים של האוכלוסייה עומד מהצד, עוולות הכיבוש היומיומיות של העיכוב במחסומים, גזל האדמות וההשפלה הופכות זניחות.

כשהעיתונות מפרסמת בהבלטה תמונות של נער יהודי פצוע ומדווחת רק על מספר הפצועים היהודים, אפשר לחשוב שרק הם נפגעים בזירה. מספרם העולה בצורה ניכרת של פלסטינים מתים, פצועים, מושפלים ומוכים מדווח באופן שולי. גופה של ילד פלסטיני מת לא תימרח בעמוד הראשון של העיתון ואיש לא ידווח על פלסטיני שרכושו נפגע בעת פעילות צבאית.

נרטיב התוקפנות הפלסטינית לא נובע מהתבססות על עובדות, אלא מהצגה תקשורתית חד צדדית שלא היתה מביישת את ערוצי הטלוויזיה של החמאס, החיזבאללה ואיראן בבואם לסקר את המצב.

105 שנים חלפו מאז פוגרום קישינב, שהביא לכתיבת "עיר ההריגה". בחברון, עיר האבות, העיר שאברהם אבינו בדחילו ורחמו קנה בה אחוזת קבר ולא כבש אותה בכוח הבטחה אלוהית, מבצעים המתיימרים להיות יורשיו פוגרום. בדומה למה שביצעו בבתי הקברות היהודים באירופה, מנותצים בחברון קברי מוסלמים. כמו בעיירות היהודיות של רוסיה הצארית, הפורעים בוזזים ושורפים רכוש. ובפוגרום כמו בפוגרום - אותם חוקי תועבה תקפים. הפורעים מציגים עצמם כקורבנות. גוזלי האדמות והבתים מציגים עצמם כנפגעים.

אחד הגורמים שסייעו לשונאי ישראל לעודד את ההמון להשתתף בפוגרומים היה דווקא התגוננות היהודים. בספרו המונומנטאלי "האחים אשכנזי", מתאר י.י. זינגר כיצד התגוננותם של יהודי לודז' מפני פורעים הביא בעצם להתגברותו. הפורעים השתמשו בגופתו של פורע שנהרג בידי יהודים מתגוננים, כדי לגייס המון זועם כנקמה. גם בחברון משתמשים הקוזאקים היהודים באותו התרגיל ומציגים עצמם כנגזלים. תעוזתם של ערביי חברון להתגונן מפני המתקיפים היהודים, מציתה בהם חמס. במשך שנים נהנו העשבים השוטים של האוכלוסייה הישראלית של חברון מחסות הצבא. לא פלא שכעת הם גם נוקמים במי שמעז להתגונן נגדם.

לאורך ההיסטוריה היו פוגרומים שנבעו מהתפרצויות זעם ספונטניות. אבל ליל הבדולח ועוד רבים אחרים היו פוגרומים מאורגנים מטעם. גם הפוגרומים הספונטניים היו תוצאה של הסתה מתמדת. לכן, מי שאחראים על חינוכם של יודופוגרומיסטים, מוריהם ורבניהם, לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. בדיוק כמו אותם כמרים שלא השתתפו בפרעות ובפוגרומים אלא רק הסיתו את ההמונים בבתי התפילה נגד היהודים.

החברה הישראלית אדישה לנעשה מעבר לקו הירוק, על גבעות השומרון ובתוככי חברון. תושבי העיר היהודים מכתימים בהתנהגותם את החברה הישראלית ואת העם היהודי, אבל האדישות של החברה הישראלית כלפי הפוגרומיסטים שצמחו מתוכה, כלפי אותם קוזאקים הנגזלים שמשתוללים בחוצות העיר מתוך צידוק גזעני ותאוות גזל, חמורה יותר.

כי הפוגרום בחברון התבצע באחריות מדינת ישראל. הוא מכתים את כולנו כאזרחי המדינה, והאדישות של התקשורת והחברה מאפשרת את התמשכותו.

דעת הקהל צריכה לגנות באופן עקבי את מעשי היודופוגרומיסטים. 

מקוזאקים-נימולים אין למה לצפות, אבל מצפונה של מדינת ישראל מוכתם מדי יום בחברון.

אפשר להתווכח על אופיו של הכיבוש, אפשר להתווכח על הצורך במחסומים ובמעצרים, אך אין דרך להצדיק את העובדה שאנשים המתיימרים להיות יהודים מבצעים פוגרום. 

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית