בלי זיווה וסלט: טיול רוחני בהודו

"זו הפעם הרביעית שלי בישראל. בטיול הזה הרגשתי שכבר לא מתחשק לי לבלות שעת צהריים דביקה בתחנת אוטובוס נידחת ולהידחק עם המוני חיילים ונהג עצבני רק כדי לראות עוד חורבה היסטורית או חוף צפוף, לבלות שם כמה שעות ולהמשיך הלאה. הפעם החלטתי שאני מתמקד במקום אחד שמעניין אותי מבחינה אנתרופולוגית ונשאר שם שבועיים".

הוא הוסיף וסיפר: "נחתתי בבן-גוריון ונסעתי ישירות לצפת. עשיתי קורס בקבלה של שלושה ימים, טיילתי עם כמה בחורים דתיים לקברי צדיקים, טיילתי בהרים ובנחלים בסביבה, נחתי כמה ימים בבתי הקפה שבעיר העתיקה ודיברתי עם אנשים מעניינים. הזמן ממש עף. בדרך חזרה העברתי כמה שעות בתל אביב וטסתי הביתה לאנגליה. נכון, לא פגשתי הפעם את הישראלי העירוני הממוצע, אבל חוויתי ישראל רוחנית ומרתקת יותר ממה שרואים בעיר הגדולה". 

רציתי מקום שבו אוכל לחוות את התרבות המקומית וגם לטייל בטבע, ובעיקר לחשוב על הצמתים בחיי ששלחו אותי שוב למצוא את התשובה בהודו. הבנתי שאני מחפש מקום קדוש, שבו אפגוש מן הסתם עולי רגל צבעוניים, אבל גם מקום ירוק שבו יש מזג אוויר נעים וטוב בעונה של חופשת החגים בישראל. שיטוט קצר במפה הביא אותי למקורות הגנגס.

הגנגס - יופי וקדושה (צילומים: עזרא כהן ישר)

תחנה ראשונה: הרידוואר   

הרכבת האיטית מדלהי לקחה אותי בעצלתיים עד למקום שבו המישורים נגמרים. זה המקום שבו נהרות הימונה (Yamuna) והגנגה (Ganga) נפגשים ביציאה מרכס ההימלאיה והופכים לנהר רחב. מכאן והלאה הנהר הקדוש יזרום לאורך כ-2,200 קילומטרים של שפלה צפופה, כשהוא אוסף בדרכו שפכים מכל סוג וצבע. כאן בהרידוואר (Haridwar), המים עדיין צלולים יחסית ועולי הרגל יכולים לבוא בהמוניהם לטבול בנהר ולקחת הביתה ג'ריקנים של מים קדושים.

העיר מכונה בפי המטיילים "ורנסי הקטנה", ואכן השם לא מאכזב. עולי הרגל מביאים איתם כסף לקניות וכך התפתח במקביל לגנגס בזאר צבעוני שמוכר מכל הבא לרגל, מקודש ועד חול. פעם ב-12 שנה מתרחשת בהרידוואר ההתכנסות הגדולה בעולם, הקומבמלה. כ-70 מיליון איש באים לטבול במפגש הנהרות, בתקווה להתגשמות הבטחה עתיקה שמי שיטבול ביום מסוים, שאותו חוזים הפנדיטים (אסטרולוגים מקומיים), יזכה למחיקת כל עוונותיו בחיים האלה ובכל הגלגולים הקודמים.

גם ביום רגיל אפשר להבחין בשטחי ההתכנסות הענקיים שמחכים לעולי הרגל. בערב שבו הגעתי, נכחתי בטקס הרבה יותר קטן. כאלף איש התכנסו על גדות הנהר, מעט לפני השקיעה, כדי להדליק אש קדושה, לשיר המנונים דתיים ולשלוח ברכות לנהר. כמו כולם, קניתי קערת עלים גדולה מלאה בפרחים ריחניים, הדלקתי נר חרס קטן וייצבתי אותו בראש הערמה. ניגשתי לנהר והשטתי את הסירה הצבעונית על הזרם של הגנגס כדי לתת לאלים את מנחתי.

טקס תפילה וטבילה בנהר הגנגס

למחרת בבוקר לקחתי את אחד הרכבלים המוביל אל עבר המקדשים המפוזרים בהרים שמשקיפים על העיר. רכבל בהודו זה כיף לא בטיחותי, מומלץ להוציא ראש וידיים דרך הפתח שאמור להיות בו חלון, כדי להביט בקופים שמדלגים על העצים שמתחת. הגעתי למקדש ופגשתי שם כמצופה בעוד קבוצה גדולה של ברהמינים ששידלו אותי לברכות ומלמולים. השתדלתי להתחמק מרוב הכוהנים העצלים שישמחו לענוד לך חוט אדום על היד, למשוח לך את המצח בכמה טיפות של מים קדושים ומעט אפר וכמובן לבקש כסף. בדרך חזרה ירדתי בשביל, כשקוף מקומי חטף לי את שקית האורז התפוח שקניתי כמנחה לאלים.

תחנה שנייה: רישיקש   

אמנם הביטלס פרסמו את המקום 40 שנה לפני, ועל אף שהאשרם של המהרישי שבו הם גרו הפך מזמן לאיי חורבות - רישיקש (Rishikesh), או ליתר דיוק העיירה הסמוכה לאקסמנג'ולה (Laxmanjula), נשארה עדיין גן עדן לתרמילאים. העיר יושבת על שתי גדות תלולות של נהר הגנגס שמחוברות בשני גשרים תלויים, צרים מספיק כדי לא לאפשר מעבר של רכב בעל יותר משני גלגלים. המבנה הטופוגרפי המיוחד הזה גורם לכך שרוב התנועה המוטורית, זיהום האוויר והרעש שמאפיינים כל עיר מצויה בהודו, נשארים הרחק יחסית.

טקס האש הקדושה באשרם

ברישיקש יש כל כך הרבה אלים מקודשים וכל כך הרבה פסלים, שעקב ריבוי האלילים ומצוקת הדיור שלהם, בנו עבורם מקדשים רבי קומות. יום אחד הצטרפתי לעולי הרגל הרבים וטיפסתי למקדש בן 13 קומות. בכל קומה יש אוסף של חדרים קטנים, כשבכל חדרון מתגורר פסל אחר (יש גם כאלה שגרים שלושה וארבעה בחדר). תהיתי לעצמי איזו דמות של המיתולוגיה המקומית זוכה לחדר פינתי עם נוף לנהר, ומי מסתפקת בחלון קטן עם מבט אל עבר השוק הסואן.

רישיקש נשארה מאז ימי הביטלס בירת היוגה העולמית. מאות בתי ספר ואשרמים מלמדים כל שיטת יוגה אפשרית. בחרתי לעצמי אשרם כ-6 קילומטרים במעלה הנהר, התרחקתי מהעיירה, מקפה האינטרנט והמסעדות השוקקות ונכנסתי לשקט, במקום שרק קולות האשדות הגדולים של הגנגס נשמעים בו יומם ולילה. תירגלתי ארבע שעות יוגה ביום, אכלתי ארוחות פשוטות של אורז עדשים וירקות, יצאתי לטיולים ארוכים בטבע, השתתפתי כל ערב בטקסי האש הקדושה ושרתי מנטרות קדושות בלילה יחד עם כל שאר התלמידים.

אחרי שבוע, בסוף הקורס, ארגנתי את שאר התלמידים ויצאנו כולנו לרפטינג סוער על נהר הגנגס. כשחלפנו מול האשרם הרמנו משוט לכבוד המורה המקסימה שלנו ליוגה, שצחקה לה בוודאי על המיינד הלא שקט שלנו.

רפטינג על הגנגס

תחנה שלישית: אל פי הפרה, הקרחון שמוליד נהר

כדי להגיע מרישיקש לגנגוטרי (Gangotri), הכפר בלב ההימלאיה שנמצא הכי קרוב למקורות הגנגס, יש לנסוע כ-220 קילומטר בכבישי הרים פתלתלים. בהודו נסיעה כזאת לוקחת 14 שעות, בקופסאות מתכת עמוסות לעייפה, שמכונות כאן בשם הכללי אוטובוס.

את טלטולי הדרך משכיחים לפעמים הנופים הנפלאים שבהם אנחנו עוברים. האוטובוס מטפס לאט לאט לגובה של כ-3,000 מטר, חוצה בדרכו אין סוף כפרים, הרים ויערות. לקראת השעות האחרונות של הנסיעה, הנהר הופך לצבע טורקיז וההרים מתמלאים ביערות עבותים. הכביש חותך בהר במדרונות תלולים שעז יכולה לעבור שם בקושי. ואכן הכביש לא רחב בהרבה ממשעול עיזים ממוצע. כל פעם שמגיע רכב מהכיוון השני מתקיים דו שיח אילם בין הנהגים - מי מהם מסתכן ומנסה להדחק לשוליים ברוורס, בניסיון למצוא פיתול שבו אפשר למצוא מקום שבו שני הרכבים יוכלו לחלוף אחד על פני השני מבלי להדרדר לתהום.

כשהגענו לגנגוטרי כבר היה חשוך, אבל מצאנו בקלות חדר בעשרות האכסניות המחכות לעולי הרגל. רוב עולי הרגל יסתפקו בביקור במקדש המקומי ובמילוי אין סוף ג'ריקנים של מים קדושים. עולי הרגל האמיצים במיוחד, יורדים לטבול בנהר הצעיר שבו המים נושקים לנקודת הקיפאון. אנחנו לעומת זאת, התלבשנו היטב ויצאנו יחד עם עוד זרם דקיק של עולי רגל להליכה הארוכה לעבר הקרחון, שממנו נולד הנהר. הדרך לשם לוקחת קצת יותר מיום הליכה אחד.

נזיר מתבודד

למזלנו כמה גורואים ותלמידיהם החליטו להתיישב בדיוק במרחק של יום ההליכה ולבנות אשרם קטן. האשרם מארח מטיילים ועולי רגל באוהלים שמזכירים מבחוץ את הסלאם שראיתי מהרכבת לצידי הערים הגדולות. להפתעתי, אנחנו מגלים שבאוהלים הדחוסים יש מיטות כמו במילואים ושמיכות פוך עבות.

האוויר הדליל הקשה על השינה בלילה, אך למרות הקור החודר יצאנו מוקדם בבוקר לעבר הקרחון. כעבור שעתיים מצאנו קיר ענק של קרח ובתחתיתו פתח רחב שאמור על פי המסורת להזכיר פה של פרה קדושה. מהפה הזה זורם במהירות שטף עצום של מים קפואים לכיוון שפלות בנגל. במקום להתפלל ולמלא עוד בקבוק של מים קדושים, יצאנו לטפס על גבי הקרחון.

נשימה עמוקה מהנוף המהפנט. הרי ההימלאיה

הקרחון עצמו דומה לזנב של דרקון ענק, המתפרס רחוק מעלינו בעמק צר שבין הפסגות. הקרחון סוחב איתו בדרכו למטה כמות בלתי נתפסת של סלעים ולנגד עינינו ממש שוחק את הרי ההימלאיה. השביל שבחרנו עולה ויורד בין גלי האבנים העצומות האלה. די קשה לנו למצוא את הדרך - השביל משתנה כל הזמן, כיוון שהסלעים שנראים לנו יציבים, נעים למעשה במהירות של כמה מטרים ליום אל עבר העמק. לאחר החצייה של הקרחון אנחנו מטפסים על גבעה תלולה כדי למצוא תצפית טובה על הפסגות שגובהן כשבעה קילומטרים ומעלה. לפי האגדות, על אחד ההרים האלה מתגורר האל החשוב ביותר בהודו, האל האחראי על ההרס ועל ההתחדשות, האל שיווא.

בראש הגבעה, בין הסלעים הגבוהים הבחנו בכוכים ששופצו מעט כדי שיהוו מסתור מהקור. בתוך אחד מהכוכים האלה פגשנו נזירה שכבר 18 שנה לא ירדה מההר. בקיץ היא מכינה אוכל עבור עולי הרגל שמצליחים להגיע עד אליה ובחורף היא מסתגרת עם שק של אורז ודלי עדשים במערה, מתחת למטרים רבים של שלג, שחוסמים כל גישה להר עליו היא מתגוררת.

נזירה במעלה ההר. 18 שנה לא ירדה

התיישבתי לי על סלע, מוגן מעט מהרוח הקפואה שירדה מההרים. ביקשתי מרוחות ההר ואלי הנהר שיעזרו לי במסע הפרטי שאותו אני עובר. הבטתי למעלה לעבר הצוקים האדירים וידעתי שאני לא לבד בעולם. התחלתי לרדת לעבר העמק כדי לזרום כמו טיפה חדשה ונוצצת, לדלג מעל הסלעים ולהמשיך יחד עם הנהר שמספק חיים.

• פולין זה לא רק מחנות
• המדבר של הירדנים ירוק יותר
  

• טרק בהר הגבוה של קורסיקה