חיילות לוחמות בטראומה

יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, האמונה על נושאי נשים בצה"ל, בוחרת להתעלם מההבדלים שבין נשים לגברים שמשרתים באזורי לחימה, ומההשפעות הקיצוניות שעלולות להיות לשירות שכזה. כך התחוור השבוע, עם סיום שידורו של הסרט "לראות אם אני מחייכת".

מדובר בסרט תיעודי ששודר ב"מבט שני", והביא את סיפורן של שש בנות ששרתו בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשנייה. כל אחת מהן סיפרה את סיפורה האישי, ובכל אחד מהם בלטו תחושת אשמה כבדה, סבל וזכרונות שמסרבים להרפות גם היום, מספר שנים לא מבוטל לאחר שחרוררן מצה"ל.

בדיון טענה יועצת הרמטכ"ל, תת-אלוף יהודית גריסרו, שהסוגיות שמעלה הסרט אינן מגדריות, אלא משותפות לכל חייל שמשרת בגזרות לחימה. לדבריה, החיילים עוברים הכנה לפני כל יציאה למבצע וגורמי בריאות הנפש בצה"ל מעורבים בנעשה.

חייל מגיע לאיזור לוחמה לאחר שעבר טירונות ואימון מתקדם, כשהוא בלוויית חבריו מהפלוגה האורגנית שלו. הוא מכיר את החיילים, סומך עליהם ועל מפקדיו, והוא מיומן בלחימה. החייל הממוצע באיזור הלחימה ניחן בבגרות נפשית גבוהה יותר עקב הזמן שעבר מגיוסו ועד הגעתו. בשובו הביתה לסופי שבוע, הוא יכול לספר לאביו ולחבריו על חוויותיו מתוך תחושה שיבינו אותו. הרי בחברה שלנו חלק גדול מהגברים שותפים להוויה זו.

לעומתו, החיילת שמגיעה לאיזור לוחמה לרוב חוברת לפלוגה או גדוד בתום טירונות וקורס האורכים לכל היותר 3-4 חודשים. אין לה הכשרה של לוחם ולכן היא מרגישה פעמים רבות ובצדק כפחות מוכשרת לשהות באיזור לוחמה. חסרה לה האחווה שנוצרה בקרב הגברים, האמון שנוצר ביניהם. פעמים רבות היא הופכת ל"מאמי" של הפלוגה, זו שחברים באים ויושבים איתה, פעמים רבות החיילים באים ומספרים לה על קשיים שונים שהם חווים, דבר שתואם לתפקיד המגדרי של הנשים. אך היא הופכת לשומעת שעלולה לחוות טרואמטיזציה משנית.

תחושת הנשים באיזורי לוחמה היא שהן לא יכולות לבוא לאימותיהן וחבריהן ולספר על מה שהן עושות. לאמה של החיילת לרוב אין סיפורי לחימה לחלוק איתה. אביה, שפורש עליה חסות, לא בהכרח רוצה לשמוע שבתו עושה "דברים של בנים".

חיילת שרוצה להשתלב לא רוצה להראות סימני חולשה ועל כן משתדלת לא לבכות, מנגנון שעבור נשים רבות מסייע בהפחתת מצוקה. אך למרבה הצער מה שעבור בנות רבות הוא מנגנון התמודדות, נתפס אצל בנים כחולשה. הנשים החשופות למראות קשים ולעיתים למעשים לא הומניטאריים שהן עצמן עשו, ומרגישות אחר כך בודדות. הן לא מסוגלות לספר מה עשו. אך בעוד שחלק מהגברים מפנימים את מחשבותיהם ולא מדברים עליהם שנים ארוכות, סגנון ההתמודדות ה"נשי" כולל לרוב שיתוף, דבר שהן לא יכולות לעשות לא תוך כדי ולא אחרי השחרור.

מחקרים מראים שאחד הגורמים שמונעים פוסט-טראומה הינו לכידות חברתית ואמון בחברים ובמפקדים, אמון ביכולת לבצע את התפקיד. כל אלו חסרים לאשה באיזור לוחמה. התוצאה היא סיכוי רב יותר לחוות תסמונת פוסט-טראומטית. 

אני בעד שוויון, אבל שוויון שלא לוקח בחשבון את השוני במשתנים חיצוניים כגון הבדלים בסוג ההכשרה, התפקיד, הזמן שעובר עד להגעה לאיזור הלחימה, כמו גם השוני במשתנים פנימיים כגון סגנון התתמודדות השונה בין גברים ונשים ומשתנים חברתיים כמו ציפיותינו מגברים לעומת נשים - לא יהיה שוויון אמיתי.

ראוי שיועצת הרמטכ"ל בפרט והצבא בכלל יפסיקו להסתכל על צרכים, מצוקות או קשיים מנקודת מבט גברית, כיוון שזו חוטאת לאוכלוסיית הנשים שגם עליה היא אמונה.