לא אלבום שואה

"זה מביך", אומר יעקב גלעד על אותה כתבה. "מצד אחד זה נחמד,

מצד שני אתה אומר שאם זה היה בעיתון אחר, או נכתב על ידי צוות אחר, בטח היו נכללים שם אלבומים אחרים. לא חסרים אלבומים ישראלים שאי אפשר להתעלם מהם. זו לא תחרות ספורט ואי אפשר להגיד מה יותר טוב ממה. כולם מצוינים. מ'שבלול' ועד 'הג'ינג'יות', כולם לדעתי אלבומי מופת. כל אחד בזמנו עשה, לי לפחות, משהו שאחרים לא עשו. אבל זה מה שקורה במצעדים, אנחנו אוהבים לקרוא אותם ושוכחים אחר-כך. זה נחמד לאותו הרגע, אתה לא קם עם זה בבוקר למחרת".

גלעד. לא ידענו שיש דבר כזה, דור שני לשואה (צילום: דנה קופל)

השבוע, 20 שנה לאחר שיצא האלבום המרגש, הוא יוצא במהדורה מיוחדת ומושקעת שכוללת את השירים שעברו עריכה דיגיטלית, את הקליפים מתוך האלבום, שבוימו על ידי אורנה בן דור, ואת תוכנית הרדיו "אחרי המלחמה", ששודרה בגלי צה"ל בעריכתה והפקתה של דלית עופר, כיום מנהלת גלגלצ. היתה זו התוכנית הזאת - ששודרה ביום השואה 86' ועסקה בדור השני לניצולי השואה, בהשתתפות פוליקר, גלעד והוריהם - שהביאה לגיבוש היצירה המקסימה והנוגעת.

"קיבלתי אתמול את המארז הביתה ומאוד נהנתי לראות אותו", מספר גלעד, שסייע בעבודה על המהדורה המחודשת, שנמשכה שנה וחצי. "הוא יפה בעיניי, מכובד ופשוט. יש שם משהו שלם. מעבר לזה? זה לא תקליט חדש, בסך הכל. לא אשקר, זה לא גורם לי להסתכל אחורה על היצירה. גם לא האזנתי עדיין לתוצר המוגמר כי האזנתי לו במשך כל שלבי העבודה. לא היה שום שלב שאמרתי לעצמי שאני מתחרט עליו, מתבייש בו או חושב שהייתי יכול לעשות אחרת".

כבר שנים שהמילים של יעקב גלעד והמוזיקה והשירה של יהודה פוליקר הן נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. הזיקוק היצירתי של השניים לתחושותיהם, כבנים לניצולי שואה, הפך לזיכרון קולקטיבי וזאת למרות שלא מדובר באלבום שנכתב על השואה עצמה. "מלבד 'התחנה הקטנה טרבלינקה', שלא אני כתבתי, שום שיר באלבום הוא לא על השואה", אומר גלעד. "הדרך לאלבום היתה בעצם הרצון לספר את הסיפור שלנו, על החיים שלנו ומי אנחנו, כבנים של הניצולים. יש לנו רק מה לספר על עצמנו. הסתבר שיש עוד אנשים מאותה קבוצה ופתאום נולד מין מושג כזה שנקרא 'דור שני'. עד אז לא ידענו שיש דבר כזה. לא ידענו שיש משהו שמאחד את כולם תחת כותרת אחת.

"היום משמיעים את האלבום בערבי זיכרון, ביום השואה ובאוטובוסים שלוקחים את המשלחות לפולין וזה מוזר לי", אומר גלעד. "הרי אין שם אף שיר בסגנון 'העיירה בוערת'. אלה שירים עלינו, על שני אנשים שגדלו בישראל, נולדו בשנות החמישים וגדלו בשנות השישים והשבעים.

"הוא גם לא עוסק בבעיות של הדור השני, אלא בתחושות. אין לי מה לכתוב על השואה ברמה החווייתית כי לא הייתי שם. אגב, עד היום לא הייתי שם, פיזית. נראה לי שבסוף אצטרך לנסוע, לעשות 'וי'. אני לא רוצה, אבל נראה לי שאני חייב. לא נראה לי כיף לבוא לפולין, אבל יש בכל שנה פסטיבל בקרקוב של מוזיקה יהודית וכלייזמרים וזה נורא מעניין אותי בשנים האחרונות. אני רוצה להיות גם בוורשה, וקרקוב קרובה לשכונה של המחנות ואם אני כבר שם, אז אגיע".

מאמין במארלי הישראלי

מהמשפט הראשון בשיחה עם גלעד, אפשר לחוש במוזיקה הענקית שסביבו וסביב חייו, שמתגלגלת לו מהלשון. לא מדובר דווקא ביצירתיות האדירה של האיש, אלא בידע המוזיקלי הנרחב שלו והעיסוק שלו בו. גלעד יכול בקלות לנהל שיחה רצינית על להקת "קינגז אוף ליאון" ולעבור למוזיקה סקנדינבית, ז'אנרים של מטאל והחיפוש המתמשך אחר היצירות המוזיקליות האהובות עליו. באותם רגעים, אי אפשר שלא להיות מרותקים. מלבד היצירה, ההאזנה והאיסוף, גלעד מעבר את ימיו בחברת "Waves", חברה ישראלית-בינלאומית מובילה בתעשיית האודיו והטכנולוגיה, המפתחת מעבדי צליל. גלעד עוסק שם בחיבור ספרי ההדרכה והתוכן של החברה ומתפקד במקביל כיועץ תוכן.

"הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני צריך את כל הבלגן הזה בראש, את המוזיקה בכל האגפים", אומר גלעד. "אבל דווקא ב'Waves' הרגשתי שהכל לא לחינם והכל מתנקז לשם. יש לי שם דרך להשפיע ולהיות חלק מצוות יצירתי. כל האנשים בחברה הם מוזיקאים, כולם מתעסקים בה ונמצאים סביבה ונורא כיף להיות באזור כזה. אלה אנשים שאתה לא יכול להתקיל אותם כמעט בכלום וכל אחד תורם את חלקו. המשימה היא לעשות את הטוב ביותר שרק אפשר ואנחנו עושים זאת. זה כיף נורא, אני נורא אוהב לעבוד בצוות. אני מרגיש שאני מופרה כשיש כמה מסביבי וכך אני מפרה חזרה".

ואתה משתדל גם להתעדכן במוזיקה ישראלית חדשה?

"לא. גם לצערי לא יוצא לי לשמוע בכלל רדיו. אין לי מתי. אני מתעדכן במוזיקה דרך חברים, אינטרנט, אנשים שאני סומך על טעמם בחנויות דיסקים וקריאת כתבות. אם משהו צד את אוזני ואת לבי, אני דואג להשיג אותו".

ואיך לך תשוקה אולי לעבוד עם מוזיקאי מדור חדש?

"יש לי חלומות ופנטזיות לדברים שהייתי רוצה שיקרו במוזיקה והייתי שמח להיתקל בהם. אם זה יקרה ותהיה תשוקה הדדית, אז אני אשמח. אבל יש גם דברים שמתגלגלים מעצמם, אין לי תשוקה לעבוד עם מישהו מסוים. אם אני שומע דבר טוב אז הוא כבר טוב, הוא לא צריך אותי. אבל אני בהחלט נתקל בדברים בארץ שמצליחים להפעים אותי, האחרון היה אסף אבידן. לא שמעתי דבר כזה הרבה זמן, לא בישראל ולא בכלל".

גלעד יודע להסתכל אחורה על כל התקופות בקריירה הארוכה שלו, העבודה לצידו של פוליקר, הפעילות והיצירה עם שלל האמנים הישראלים והעושר המוזיקלי שעוטף את חייו האישיים. "אני מביט לפעמים אחורה ואומר לעצמי כמה נאיבי הייתי. אבל אז אני אומר: 'היית צעיר, היית אידיוט, אז תסלח לעצמך ותעבור הלאה'. אני חושב שאולי לא הייתי עושה, אומר או כותב את זה היום, אבל בסדר, יאללה. פעם הייתי פחות סלחני לעצמי".

זה עניין של גיל?

"כן, נורא החמרתי עם עצמי, אבל זה עבר לי".

אז על מה אתה חולם?

"על משהו שיהיה מאוד ישראלי ויהודי מצד אחד, במובן שהוא לא מתבייש במקורותיו הגלותיים והמקומיים ומצד שני לא מתעלם מכל ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית המודרנית. זה ישנו, שמענו את זה מגיע מהרדיו, מהטלוויזיה והחלונות, מהמכוניות ומהחיים. כל פעם זה בא ממקום אחר, כל פעם יש צעד והתקדמות, אבל זה יקרה עוד יותר בגדול, כי יש לנו מה להציע. היתה תקופה שחשבנו שאין לנו משהו משלנו אלא רק ערבוב של כל מיני עדות, שזה נכון, וזה גם מקסים, אבל זה עוד לא התגבש למשהו אחד ברור.

גלעד. דואג להשיג את מה שצד את הלב או האוזן (צילום: דנה קופל)

"בכלל, היתה תקופה בארץ שלא היו ז'אנרים וסגנונות ברורים. אבל בשנים האחרונות, יותר ברור מה זה אמצע הדרך, מה זה רוק אלטרנטיבי, מה זה מטאל, אלקטרוניקה וכו'. יש פה דור שמבין את העניין של סטייל, של ז'אנר, את החוקים ואת החוקים שהם לא באמת חוקים. לא ראיתי את זה קודם ואני חושב שעוד דור או שניים, מה שאני באמת חולם עליו יקרה.

"הנה, אתה שומע את המוזיקה עם הניצנים היהודיים וזה לא טרנד, זה תהליך ברור שהיה צריך לקרות וקיבל את הלגיטימציה אפילו בגלגלצ. זה מגיע עד לדברים בשוליים כמו "אוי דיוויז'ן", "בום פם" ו"לוס כפרוס". אנחנו התביישנו לשיר בידייש. גדלנו בתקופת הבן-גוריוניזם, שהתכחשה לגלות ולכל תרבות הידייש. אבל הנה, יש חבר'ה צעירים שעושים את זה היום. כששמעתי את "אוי דיוויז'ן" בפעם הראשונה, נטרפתי. אחרי כל אלה, אני מאמין שעוד דור אחד יבוא הבוב מארלי או המאנו צ'או הישראלי. הוא יכול להיות רב תרבותי ולשוני, אבל גם מאוד פרובינציאלי".

דווקא נשמע שאתה מאוד מעודכן במה שקורה.

"בדברים האלה כן, אבל אני לא יודע מי צועד בראש של איזה מצעד הפזמונים".