40 שנה להשתלת הלב ה-1 בישראל: כך זה קרה
בדיוק היום לפני 40 שנה בוצעה השתלת הלב הראשונה בישראל. היום חגגו את היומולדת בבילנסון עם הרבה זכרונות ונוסטגליה. על החרדה בחדר הניתוח, הלב הפועם שהקפיץ את כולם והמנתח שלא מש ממושתל הלב כל הלילה מפחד שיקרה לו משהו
הדיווחים על ההשתלה ב"ידיעות אחרונות" לפני 40 שנה
בידיעות אחרונות דווח כי "בין כותלי חדר הניתוחים המיוחד לחולי לב בוצע אתמול בשעות הערב ניתוח השתלת לב בגופו של אדם שעמד על סף המוות". מושתל הלב היה יצחק סולם, בן 42 תושב יפו שסבל מאי ספיקת לב קשה והיה חשש לחייו. בעיתונים הוא כונה אז "האיש בעל הלב השתול".
אבל השמחה וההתרגשות של המנתחים לא ארכו זמן רב. שבועיים לאחר ההשתלה, נפטר המושתל מזיהום ובבית החולים יצא מגדרו להדגיש כי הבעיה לא היתה בלב המושתל.
נזכרים בניתוח ההוא. מימין: ד"ר בני מדליון, פרופ' ברנרדו וידנה, שוש לוי, ד"ר ארול לוי ופרופ' ג'ק סולומון (צילום: אורית גז)
היום, 40 שנה בדיוק אחרי אותה השתלה הסטורית, נפגשו בבית החולים בלינסון כמה מהאנשים שהיו שותפים לעניין: פרופ' ברנרדו וידנה, מבכירי מנתחי הלב בישראל כיום, שהשתתף בהשתלה החלוצית כעוזרו של המשתיל פרופ' מוריס לוי; פרופ' ז'ק סלומון, שקצר את לב התורם, ד"ר ארול לוי, מנהל מחלקת הרדמה בשנת 1968 ושוש לוי, אחות חדר ניתוח שלקחה חלק בהשתלה.
פחד וחרדה בחדר הניתוח
"היתה בחדר הניתוח מצד אחד אווירה של התרוממות רוח ומצד שני היתה הרגשה של פחד וחרדה. זה היה משהו שלא עשינו מעולם", סיפר פרופ' וידנה, היום מבכירי מנתחי הלב בישראל ואז רופא צעיר בשנת ההתמחות השניה.
רק שנה קודם לכן בוצעה השתלת הלב הראשונה בעולם. פרופ' מוריס לוי קרא את דיווחי הרופאים, ביקר בכנסים והתעניין, אבל כל זה היה בתאוריה בלבד. גם המשתתפים בניתוח עשו חזרות "על הנייר" לקראת הדבר האמיתי.
"המושתל ידע שהוא עושה היסטוריה. הסברנו לו שאין לנו ניסיון, אבל שאנחנו יודעים את הטכניקה. הוא אמר שהוא מסכים, ולא כדי לעשות היסטוריה, אלא כדי שיוכל להמשיך ולחיות עם המשפחה שלו. את זה אני זוכר עד היום וגם היום זה גורם לדמעות לזלוג", משחזר פרופ' וידנה.
שוש לוי היתה אז אחות אחראית בניתוחי לב. "יום אחד פרופ' לוי ביקש ממני לבוא לחדרי הניתוח למרות שלא היו ניתוחים", היא מספרת. "הוא אמר לי 'תכיני את החדר להשתלת לב'. הייתי בשוק ושאלתי שאלות והוא רק אמר תכיני הכל כרגיל ותשימי קערה עם קרח בחדר השני שבו מוציאים את הלב המושתל".
"כשהלב התחיל לפעום, התחבקנו"
לוי ווידנה מספרים כי המנתח הראשי הפגין קור רוח לאורך הניתוח, שהתנהל בדממה ובמתח. "כשהלב התחיל לפעום התחלנו לצחוק ולחייך. התחבקנו, דיברנו, שמחנו. לא הלכנו הביתה. היתה ממש התרגשות", נזכרת שוש לוי. לפרופ' וידנה
יש זיכרון אחר, "אחרי הניתוח ממש פחדנו להזיז את המנותח, אז נשארתי לידו כל הלילה בחדר הניתוח, רק למחרת כשהיה יציב העברנו אותו למחלקה".
את העובדה שהחולה לא שרד את הניתוח מתארים אנשי הצוות כ"אכזבה נוראית". לדברי וידנה, "אחרי ההשתלה לא היתה הרמת כוסית. היינו במתח עצום. כל העיתונות דיווחה אם החולה מתעורר או לא. הרגשנו חשופים בצריח".
הניסיון הטראומטי הזה בצירוף העובדה ששיעור התמותה העולמי בניתוחי לב באותה תקופה היה כ-40 אחוז הובילו לכך שלמשך שנים ארוכות לא נעשו מאז ניתוחי לב בישראל. רק בשנות ה-'90, לאחר שפותחו תרופות נוגדות דחייה של השתל חודשו ההשלות. בבלינסון בוצעו מאז כ-140 השתלות לב במבוגרים ובילדים.
"הרגשנו שאנחנו עושים משהו היסטורי וחשוב למדינה. אפילו עכשיו אני מתרגש כשאני מדבר על זה. זה היה ניסיון למתוח את גבולות האפשר", אומר המנתח הוותיק. למרות שמאחוריו כבר 40 אלף ניתוחים, פרופ' וידנה אומר שאת הניתוח ההיסטורי ההוא לעולם לא ישכח.
