לחברים שלי יש בייבי בום, והוא מתפוצץ סביבי
פתאום כל החברים שלי בהריון, נרשמים לקורסים לפני לידה, קוראים ספרי הכנה, ומזמינים בגדי ילדים מחו"ל. לי טוב ברווקוּת, אין לי בעיה עם משפחה, וגם עם זוגיות יכול להסתדר, אבל נדמה לי שהאושר שלהם תלוי בכך שאהיה כמוהם
אז התחילו שיחות סלון על סוגי עגלות לתינוקות ואיפה יותר זול לקנות, ואולי בכלל כדאי להביא מחו"ל. אני מגלגל עיניים ושוקע בשעמום אינסופי של תמונות אולטרה-סאונד בשחור-לבן ומשחק אותה שאני מבין איפה נמצא הראש, הרגליים ואפילו המה-שמו הקטן של העובר. "רואים שהוא שלי", אומר לי החבר הכי טוב שלי, "תראה איזה גודל יש לו".
נסיונות השידוכים שהם מנסים למכור לי שנים מעלים חרס כבר למשמע המשפט: "יש לי מישהי להכיר לך". אני מיד פוסל, אבל עדיין מתעניין מי זו הפעם ושמח להאזין לרשימת התכונות של אשת חיי הפוטנציאלית. "היא עובדת איתי, היא יפה, מגניבה, יש לה ציצים כמו שאתה אוהב, למדה מדעי ההתנהגות...", אומרת אשתו של חבר שלי, אבל כל מה שאני יכול לשמוע זה בלה... בלה... בלה.
למה חשוב להם, לחברים שלי, להכניס אותי למעגל הזוגיות והמשפחה? למה הם לא מבינים שלא כולם כמוהם? לאנשים יש את הקצב שלהם, ואני יודע שלי יש את שלי. אני מת על משפחה, וגם עם הזוגיות יכול להסתדר, למרות שלא קל, אבל לפעמים נדמה לי שהאושר שלהם תלוי בכך שאני אהיה כמוהם.
אותי מעניין איך גדלו לנשים שלהם השדיים
לאט לאט הם משתנים, החברים שלי, כשהאשה שלהם בהריון. פתאום הם כבר מדברים בגוף רבים. אני שואל את חבר שלי אם הוא בא לבירה, והוא עונה לי: "אנחנו לא יכולים, יש לנו בדיקה מאוד חשובה מחר". כן אחי, אני חושב לעצמי, אבל אתה לא עובר שום בדיקה, אז בוא נריץ איזה דרינק כמו פעם, אני אחזיר אותך מוקדם אל תדאג. אבל לא. נדמה ששניהם בהריון וגם לחבר שלי אסור לשתות אלכוהול.
הם גם כל הזמן רוצים שאני ארגיש את הבטן של האשה שלהם. "נו, אתה מרגיש?" שואל אותי חבר שלי, "אתה מרגיש איך הוא בועט"? אבל אותי בעיקר מעניין איך גדלו לנשים שלהם השדיים. יש גם כמה יתרונות בולטים בלהיות בהריון.
ואז מגיע השלב שמכינים את חדר העבודה בבית לקראת התינוק שבדרך. זורקים כל מיני שמאטעס שלא צריכים, מנקים, מסיידים ומציירים כל מיני עננים כחולים, דשא ופרחים כדי שיהיה לילד נעים. לא לשכוח לתלות את המובייל הצבעוני מעל ללול החדיש, ולהשאיר מקום לפינת ההחתלה שהיא חובה, אלא מה.
"כשיהיה לך ילד תבין", אומר החבר. ויכול להיות שהוא צודק, אבל אני רוצה לחשוב שלא אבטל את עצמי או את חיי לגמרי. פתאום כל החברים שלי בקיאים ברזי האבהות, נרשמים לקורסים להכנה ללידה, ספרים ומדריכי הריון עבי קרס מונחים בסלון דירתם על השולחן, והזמנות של בגדי ילדים קטנטנים וחמודים נשלחות לחבר שצריך לנסוע לחו"ל.
אני מאוד מפרגן. באמת. אבל פתאום משהו אבד. משהו כבר לא אותו דבר. החברים שלי השתנו, ואני מתגעגע לאיך שהיינו פעם. איך שהיינו מדברים על בחורות, צוחקים, יוצאים בלי הפסקה, ערים עד מאוחר, מעשנים ושותים למוות. אבל זהו, נראה שזה נגמר. גם המכורים ביותר נגמלו מעישון ואוסרים על נשותיהם לשתות כוס יין קטנה בארוחה.
"אז את מי אתה עושה עכשיו?"
עכשיו העולם שלהם עוסק בתינוק שיבוא. כבר אין את השיחות של פעם, אבל מה שיש זה עדכונים של האולטרה-סאונד בדיסק שנמצא קבוע במחשב ומוצג לכל עובר אורח שנכנס לבית: "ראית איך הוא גדל? הזמן ממש טס?" אומר החבר.
דבר אחד לא השתנה, על דבר אחד הם דווקא לא שכחו לדבר או להתעניין: הזיונים. "נו, ספר לי, מה חדש בתחום? אז את מי אתה עושה עכשיו?" ממשיך החבר לשאול, "תן איזה סיפור עסיסי. תאמין לי, אני מקנא בך. הייתי בכיף מתחלף איתך".
לפעמים אני חושב שדווקא אני הייתי זה שמתחלף. להיות אבא נשמע לי סטטוס מדליק! אבל ככה זה, כל אחד חושב שהדשא של השכן ירוק יותר. כל אחד רוצה את מה שאין לו.
אבל בעצם אני מבסוט ממה שיש לי ויודע שכשיגיע הזמן, כנראה גם אני אעשה השוואות מחירים לגבי עגלות לתינוקות ואבקש מאיזו דודה שתקנה לי כמה חליפות מ"בייבי גאפ" לילד שעוד לא נולד, במידה אפס עד שלושה חודשים.
בינתיים אני לא דואג לכלום. הדבר היחיד שיש לי על הראש זה איזה מתנות קונים לעוללים שזה עתה הגיחו לעולם, מבלי שתהיינה זהות אצל כל החברים שלי. נראה לי שנשים מבינות בנושא הזה יותר ממני, ובשביל זה אני צריך בת זוג, ולכן הדבר הראשון שאני הולך לקנות זה דרינק לבחורה היפה שיושבת ממולי בבר.
לפנייה לכתב/ת 
