אחרונת המאהבות החכמות

ז'אק-פייר אמט נולד בנורמנדי שבצרפת ב-1943. הוא עיתונאי וסופר וכבר כתב כ-20 רומנים, מחזות, תסריטים וספרי מתח. "המאהבת של ברכט" זיכה אותו בפרס גונקור החשוב לשנת 2003. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית. הוא מספר את סיפורו של המחזאי הנודע, עת חזר לגרמניה המזרחית ונכנס למעקב של השטאזי בזכות "מאהבת מגויסת".

שעה ארוכה הוסיף להתבונן ביערות החולפים על פניהם, מנומרים באדמומית. בגבול שבין אזורי הכיבוש ירד ברכט מן המכונית, נכנס לתחנת המשטרה הגרמנית וטלפן ל"דוֹיטשֶס תֶאָטֶר". אשתו, הֶלֶנה וַייגֶל, חילצה את עצמותיה סביב המכונית. משאית משוריינת החלידה בתוך תעלה. כעבור שעה, באו שלוש מכוניות שחורות לאסוף את הזוג. היו שם אָבּוּש, בֶּכֶר, יֶרינג, דוּדוֹב, כולם חברי "אגודת התרבות". הם הסבירו שהעיתונאים מחכים בתחנה, וברכט אמר: "ככה ניפטר מזה!"

הוא חייך. הלנה חייכה, בֶּכֶר חייך, יֶרינג חייך קצת פחות ודוּדוֹב לא חייך. זרועותיה של הלנה וייגל היו עמוסות בזר מרגניות והיא עמדה זקופה בין אנשי הציבור. חליפה שחורה, פנים גרומים, מבט חמור, שׂער מתוח, היא היתה חייכנית ונוקשה.

ברטולט ברכט לחץ כמה ידיים. פרצופים לבנים. פרצופים אפורים. הזוג עמד בלי ניע בין המעילים של האישים מאגודת התרבות.

הכול נראו מתרשמים מברכט זה, שפניו עגולים ושׂערו מסורק על מצחו בסגנון קיסר רומאי. לראות סוף-סוף את ברטולט הגדול, המחזאי הגרמני המפורסם ביותר, שב אל אדמת גרמניה אחרי חמש-עשרה שנות גלות. לאחר שאחרון הצלמים נהדף בידי אחד השוטרים סגר ברכט את הדלת, ושיירת מכוניות השרד התרחקה. ברכט התבונן באספלט של הדרך הזאת, המוליכה לברלין. לא אל העיר נכנסים, אלא אל האפרוריוּת.

"פניו עגולים ושׂערו מסורק על מצחו בסגנון קיסר רומאי", ברכט (צילום: GettyImages)

כתובות גרפיטי גסות, עצים, עשבים, נהרות גדולים מוזנחים, מרפסות תלויות, צמחים לא מוכרים, גדמי בניינים עומדים באמצע השדות. המכונית נכנסה ללב ברלין. נשים במטפחות מִספרו אבנים. הוא עזב את אדמת גרמניה בעשרים ושמונה בפברואר 1933. בכל הרחובות היו אז דגלים וצלבי קרס... היום היה עשרים ושניים באוקטובר 1948. חמש-עשרה שנים קשות עברו. היום מכוניות השרד נסעו במהירות ועקפו משאיות סובייטיות ועוברי אורח מעטים, לבושים רע.

ברכט הנמיך את השמשה וביקש מהנהג לעצור. הוא ירד, הדליק לו סיגר והביט בהריסות. היה שם שקט רחב-ידיים, ולובן קירות, וחלונות מושחרים, והמון בניינים הרוסים. ושמש הערב, והרוח; והרבה פרפרים סקרנים; וסוללות ארטילריה הרוסות; ובונקר אחד.

ברכט התיישב על אבן והקשיב לנהג שאמר לו שאילו נרתמו לעניין בעלי ההון, היה אפשר לבנות את העיר מחדש מהר יותר, וברכט חשב שבאמת בעלי ההון הם שהפילו את העיר. הוא חזר ועלה למכונית; קירות הטילו לתוכה לשונות צל ארוכות.

קילומטרים של עיי חורבות, זגוגיות מנופצות, מכוניות משוריינות, מחסומים, חיילים סובייטים מול גדרות תיל. בניינים אחדים נראו כמו מערות. מכתשים, שלוליות מים ענקיות ועוד הריסות, מרחבים ריקים, עצומים, ופה ושם כמה עוברי אורח מקובצים סביב תחנה של חשמלית.

צוות העובדים של מלון אַדְלוֹן צפה בו מבעד לחלונות בהגיעו. בחדר הגדול פשט ברכט את מעיל הגשם, את המקטורן. הוא התקלח, בחר חולצה מתוך המזוודה. ארבע קומות מתחתיו - אדמת גרמניה. באולם המלון נשאו נאום לכבוד בואו. כשהודו לו על כך שבא, ברכט התנמנם קלות. הוא חשב על אגדה גרמנית עתיקה שקרא בתיכון באָאוּגסבּוּרג, וששבה ועלתה בזיכרונו בתקופת שהותו בקליפורניה.

משרתת אחת שמה לב שרוח רפאים חברותי התיישב על-ידה מול האח, היא פינתה לו מעט מקום ושוחחה עמו בלילות החורף הארוכים. יום אחד ביקשה המשרתת מהַיינצכֶן (כך כינתה את הרוח) להתגלות לה בזהותו האמיתית. אבל הַיינצכֶן סירב. לבסוף, לאחר שהתעקשה, נעתר ואמר למשרתת לרדת למרתף, ושם יתגלה. המשרתת לקחה לפיד, ירדה למרתף, ושם, בתוך חבית פתוחה, ראתה ילד מת מתבוסס בדמו. ואמנם, שנים רבות קודם לכן ילדה המשרתת בן בסתר, שחטה אותו והחביאה אותו בתוך חבית.

הלנה וייגל טפחה על כתפו של ברכט כדי להעירו מנמנומו, או ליתר דיוק משרעפיו. הוא הזדקף, התעשת, ואמר בלבו שברלין היא חבית של דם, שגרמניה, מאז ימי נעוריו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אף היא חבית של דם, ושהוא-עצמו רוחו של הַיינצכֶן.

דם נשפך ברחובות מינכן, וגרמניה המודרנית הצטרפה לנחלי הדם שזרמו באגדות הגרמאניוֹת הקדומות. הוא חזר אל המרתף והוא רוצה, בכוח תבונתו הצנועה, להוציא כעת את הילד, לדאוג לחינוכו, לשטוף במים קרים את הדם שנשאר על מרצפות המרתף. גתה עשה זאת ב"פאוסט" שלו; היינֶה ב"על גרמניה", והכתם גדול מתמיד; אמא גרמניה חנוקה למחצה.

מבעד לחלונות ראה נשים בנעליים גדולות ממספרות אבנים. לא היו עוד רחובות אלא כבישים ועננים.

אחר-כך, בטרקלין של מועדון אגודת התרבות, נשא דימשיץ נאום קצר וחכם. ברכט צפה משועשע בבֶּכר, יֶרינג ודוּדוֹב. איזו שלישייה משעשעת ולא-תואמת, חשב לו מבעד לעשן הסיגר שלו. לפניו היו האנשים שמוטל עליהם להוביל את גרמניה המזרחית אל הרעיונות הנעלים של אחוות אמנים. שניים מהם היו ידידי נעורים שלו. כעת נעשו "חברים".

ציירו לכם בדמיונכם שלושה גברים במעילים כהים, בחולצות לבנות ובעניבות מנוקדות. הנה הם, באולם הגדול של מועדון "השחף", לבושים חליפות גזורות מכותנה סובייטית איומה. דימשיץ קרא שלושה דפים אפורים. הוא היה מתוחכם כמו מרצה באוניברסיטה, שאחרי שהתמנה לרקטור מקפיד על גזרתו כדי לפתות בחורות.

לידו, יוֹהָנֶס בֶּכֶר. הוא לא השתנה. משקפיים עגולים של קצר ראייה: עודנו איש רך וחביב. הוא, בֶּכֶר, זכר את ברכט הצעיר, רזה, לא-מרוצה, כובע לראשו, סיגר שחור בפיו. רגליים מורמות על כיסא, קורא, או ליתר דיוק מקמט את עיתוני ברלין, שבע רצון מזה שהצליח להרוויח מהר הרבה כסף מ"אופרה בגרוש". ברכט היה לומד את "כלכלת המלחמה" מתוך ספר קטן בכריכה קשה כחולה, היה מתהלך לו עם תרשימים אנטומיים, רצה לקנות גרזן כדי לרוצץ את הראשים הרכים המנהלים את הבימות החשובות בברלין.

הוא היה רץ אחרי חשמליות, עולה על גגות התיאטראות ורקדנית חבוקה בכל אחת מזרועותיו. הוא הציע לציבור מאבקים חברתיים אדירים. הבעיה? עדיין לא היה לו זמן לקרוא את מרכס, אבל הוא האמין במרכסיזם אמונה שלמה ונחושה, כאילו הוא מאגר עצום של רעיונות למחזות. ובֶּכר, למען האמת, בשעה שדימשיץ קרא את נאום הברכה שלו, שאל את עצמו אם ברכט הזקן, היום, החביא תחת מעילו גרזן. לשבור בו את גולגולותיהם של הסופרים הרשמיים של גרמניה המזרחית...

יוהנס בכר, שנהיה איש בכיר מאוד בממסד התרבותי של האזור, חשב על מעיל העור המושלם של ברכט הצעיר. הוא שאל את עצמו אם עורו של ברכט נעשה עכשיו עבה דיו להתמודד עם ה"חברים" המומחים בדעות מרכסיסטיות, ה"מקצוענים" המנהלים את התאחדות הסופרים המהלכת אימים.

הלנה וייגל נזכרה גם היא בבכר. בעיניה, מה שהשתנה אצל יוהנס היה גבו: ישר, יציבה היאה לקצין. פעם היה פולט גלעיני דובדבנים אל שׂערן של שחקניות כשהוא שרוע בעצלתיים בערסל. הלנה חשבה: אני אסתדר עם בכר טוב יותר מברכט.

הֶרבֶּרט יֶרינג - חיוור יותר, ראשו עגול למדי, חלק, מבטו חטטני, מבודד, מפוכח, מתוחכם - קרא נאום קצר. הוא הפך את הדפים וקרא את כתב ידו הקטן והעגול בנימוס ובריחוק. הנאום היה מלא נוסחאות נינוחות, ערבות לאוזן.

ברכט נזכר שלפנים היה קורא את ביקורות התיאטרון של יֶרינג כמו שמקשיבים לאבחנה של רופא מוערך. יֶרינג כבר היה אז המבקר הנחשב מכולם והמפחיד מכולם. לעת זקנה לבש מראה של דיפלומט. אבל המבט איבד מחיוניותו. לא היה עליו להמתין זמן רב בתור לטיהור מן העבר הנאצי. עד כדי כך היה מחסור באנשי רוח לבְנייה מחדש של מדיניות החינוך לעם.

בעודו משמיע את ברכותיו לברכט בלשון נוצצת, עמד האוויר באולם בצינתו. הוא סיים בקולו המצועף, השלֵו והרך. ואז הושיט את ידו השמאלית והניח אותה על כתפו של ברכט כדי להזכיר לו שליווה אותו מראשית דרכו. בידו נגע בחומר הקדוש של נעוריהם. היה עוד נאום אחד.

ברכט חוזר למזרח גרמניה (צילום: AP)

הלנה וייגל, שהקשיבה מהורהרת וקצת עייפה, הטתה את ראשה אל ברכט ומלמלה באוזנו: "מי השמן הזה, שם, שמחזיק את הכובע ביד?" היא הצביעה על אחד ברנש מוצק ובעל גבחת, שטוף זיעה, שהיה לבוש במקטורן צר ומכופתר ברישול. היו לו כפתורי חפתים עצומים שנקנו בחנות זולה והוא עמד דום כאילו טוהר המידות הגרמני מאיר לו את החדר באורו המסנוור.

"דוּדוֹב! הנוכל הזה, דוּדוֹב!" השיב ברכט.

גם הוא, זלָטָן דוּדוֹב, עבד בברלין בשנות העשרים, גם הוא היה חבר מימי תור הזהב. מימי החגיגה הגדולה, של ברלין הפלאית ובה נערות קלות להשגה, של תענוגות המתגלגלים ליד בכסף טרי היוצא מקופותיהם של תיאטרונים על סף פשיטת רגל.

הבולגרי הזה עבד על התסריט של "קוּלֶה וַאמפֶּה", בסביבות 1926 או 1927. הוא הדריך

את ברכט ב-1932 במוסקבה שהיתה כבר נתונה תחת פיקוח משטרתי. ברכט חשב: הוא כנראה מסַפֵּק את העבודה האמנותית ההולמת והמצופה... יש לו קרוב לוודאי התרככות של המוח... מן הסתם קיבל מקום ראשון במבחן הליקוק הפוליטי...

הוא חייך אל דוּדוֹב. הכול מחאו כפיים כשבכר חיבק את וייגל וברכט.

הוגש יין לבן.

אחר-כך, באַדלון, צלצל הטלפון (מכשיר ענקי ועתיק שנראה כאילו הגיע מעודפי הצבא הסובייטי), אבל וייגל ענתה. כולם רוצים לראות את ברטולט: רֵן, בֶּקֶר, אֶרְפֶּנְבֵּק, לוּקַאץ'. נער שירות הביא מגש מכוסה במברקי ברכה. מאחורי עשן הסיגר שלו, ברכט שמר על ארשת אירונית ושאננה.

לילה ירד. ברכט נשאר יושב לבדו בחדר. הוא הסתכל בתעודת המעבר החדשה שלו.

המאהבת של ברכט, ז'אק-פייר אמט, תרגמה מצרפתית: תהילה מישור, עם עובד, 201 עמ'