אבק כוכבים צ'יליאני

רוברטו בולניו נולד בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-1953. ב-1968 עקר עם משפחתו למקסיקו. עם בחירת איינדה לנשיא צ'ילה ב-1973 שב למולדתו, אך כעבור פחות מחודש תפסה החונטה הצבאית של הגנרל פינושה את השלטון. בולניו נעצר ונכלא בכלא קונספסיון הידוע לשמצה. לאחר שחרורו שב למקסיקו, משם עבר לפריז ולבסוף השתקע בקטלוניה.  

שמו נתפרסם לראשונה ב-1990 עם הופעת הרומן שלו "הספרות הנאצית באמריקה". הוא מת בברצלונה ב-2003, ממחלת כבד. סך הכל, כתב תשעה רומנים, שני קובצי סיפורים וחמישה ספרי שירה. לעברית תורגם גם ספרו "נוקטורנו בצ'ילה".

את קרלוס וידֶר ראיתי בפעם הראשונה בשנת 1971 או אולי ב-1972, כשסלוודור איינדה היה נשיא צ'ילה.

בימים ההם הוא קרא לעצמו אלברטו רוּאִיס-טאגלה וביקר לפעמים בסדנה לכתיבת שירה של חואן סטיין, בקוֹנסֶפּסיוֹן, המכונה בירת הדרום. קשה לומר שהכרתי אותו היטב. הייתי רואה אותו פעם או פעמיים בשבוע, בסדנה. הוא לא הִרבה לדבר. אני כן.

רובנו, רוב המשתתפים בסדנה, דיברנו הרבה: לא רק על שירה, אלא שם על פוליטיקה, על נסיעות (שאיש לא תיאר אז לעצמו שיהיו מה שהפכו להיות), על ציור, על אדריכלות, על צילום, על מהפכה ומאבק מזוין, המאבק המזוין שיביא לנו חיים חדשים ועידן חדש, אבל שלרובנו היה כמו חלום, או ליתר דיוק, כמו המפתח שיפתח לפנינו את דלת החלומות שרק למענם ראוי לחיות. ואף שידענו במעורפל שלעתים קרובות חלומות הופכים לסיוטים, לנו לא היה אכפת.

אוטודידקטים עניים ומיואשים (בתמונה: סנטיאגו, צ'ילה)

היינו בני שבע-עשרה עד עשרים ושלוש (אני - בן שמונה-עשרה) וכמעט כולנו למדנו בפקולטה למדעי הרוח, חוץ מהאחיות גַרמֶנדְיָה, שלמדו סוציולוגיה ופסיכולוגיה, ואלברטו רוּאיס-טאגלה, שלפי מה שאמר פעם, היה אוטודידקט. על אוטודידקטים בצ'ילה בימים שלפני 1973 יש הרבה מה לומר. למען האמת הוא לא נראה כמו אוטודידקט. כוונתי לומר: חיצונית הוא לא נראה כמו אוטודידקט.

הללו, בצ'ילה, בתחילת שנות השבעים, בעיר קוֹנסֶפּסיוֹן, לא התלבשו כפי שהתלבש רואיס-טאגלה. האוטודידקטים היו עניים. הוא דיבר כמו אוטודידקט, זה כן. הוא דיבר כמו שאני משער שכולנו מדברים עכשיו, אלה שעדיין חיים (הוא דיבר כמי שחי בתוך ענן), אבל התלבש טוב מדי בשביל מישהו שכף רגלו לא דרכה באוניברסיטה. אינני מתכוון לומר שהיה אלגנטי - אם כי במובן מסוים דווקא היה אלגנטי - או שהתלבש בסגנון מסוים. היה לו טעם אקלקטי: לפעמים היה מופיע בחליפה ובעניבה, פעמים אחרות בבגדים ספורטיביים, ולא נמנע גם מג'ינס ומחולצות טריקו.

אבל לבש מה שלבש, תמיד היו בגדיו של רואיס-טאגלה יקרים, מותגים. במילה אחת, רואיס-טאגלה היה אלגנטי, ובזמן ההוא אני לא האמנתי שאוטודידקטים צ'ילֶנים, שנמצאים תמיד בין בית-המשוגעים לייאוש, יכולים להיות אלגנטים. פעם אחת אמר שלאביו או לסבו יש חווה בקרבת פוארטו מוֹנְט. הוא עצמו, כך סיפר, או שמענו אותו מספר זאת לוורוניקה גַרמֶנדְיָה, החליט לעזוב את הלימודים בגיל חמש-עשרה כדי להתמסר לעבודות השדה ולקריאת הספרייה של אביו. אנחנו, משתתפי הסדנה של חואן סטיין, הנחנו שהוא פרש טוב.

אינני יודע למה, כי מעולם לא ראינו אותו רוכב על סוס. למעשה, כל ההשערות שיכולנו לשער בנוגע לרואיס-טאגלה נבעו מהקנאה או אולי מהתסכול שלנו. רואיס-טאגלה היה גבוה, דק אבל חסון, ותווי פניו יפים. לדברי בּיבּיאנוֹ או'רָיאן, תווי פניו היו קרים מכדי להיות יפים אבל ביביאנו, כמובן, טען כך בדיעבד ולכן אין לדברים תוקף. מדוע קינאנו ברואיס-טאגלה? לשון הרבים מיותרת. מי שקינא בו הייתי אני. אולי בּיבּיאנוֹ היה שותף לקנאתי. הסיבה היתה, כמובן, האחיות גרמנדיה, שהיו תאומות זהות והכוכבות ללא עוררין של סדנת השירה.

עד כדי כך, שלפעמים היה לנו הרושם (לביביאנו ולי) שסטיין מנחה את הסדנה אך ורק למענן. הן היו, אני מודה, הטובות ביותר. ורוניקה ואנחֵליקה גרמנדיה, שבימים מסוימים היו דומות כל-כך עד שלא ניתן להבחין ביניהן, ובימים אחרים (אבל בעיקר בלילות אחרים) שונות כל-כך עד שנראו כשתי זרות זו לזו, אם לא יריבות. סטיין העריץ אותן. הוא, יחד עם רואיס-טאגלה, היה היחיד שתמיד ידע מי היא ורוניקה ומי אנחליקה. אני כמעט שאיני יכול לדבר עליהן. לפעמים הן מופיעות בסיוטים שלי. הן היו בנות גילי, אולי שנה יותר, גבוהות, דקות, שחומות עור ובעלות שֵׂער שחור ארוך מאוד, כמו שנדמה לי שהיה אז באופנה.

האחיות גרמנדיה התיידדו עם רואיס-טאגלה כמעט מיד. הוא הצטרף לסדנה של סטיין ב-71' או ב-72'. איש לא ראה אותו קודם לכן, לא באוניברסיטה ולא בשום מקום אחר. סטיין לא שאל אותו מאין בא. הוא ביקש ממנו להקריא שלושה שירים ואמר שהם לא רעים. (רק את השירים של האחיות גרמנדיה נהג לשבח בפה מלא.) והוא נשאר אתנו. בהתחלה בקושי שמנו לב אליו. אבל כשראינו שהגרמנדיות מתיידדות אתו, התיידדנו אתו גם אנחנו.

עד אז נקט נימוס מרוחק. רק כלפי הגרמנדיות (בכך דמה לסטיין) נהג בחביבות גלוית לב, שפע מחוות של אדיבות ותשומת לב. בנו, האחרים, נהג, כמו שאמרתי, ב"נימוס מרוחק", כלומר, היה אומר לנו שלום, מחייך אלינו, כשהקראנו שירים היה מגיב במתינות ובאיפוק, אף פעם לא הגן על הטקסטים שלו מפני התקפותינו (יכולנו להיות קטלניים) והאזין לנו, כשדיברנו אתו, במה שהיום לא הייתי מעז לכנות תשומת לב אבל אז נראה לנו כך.

ההבדלים בין רואיס-טאגלה ובין השאר היו בולטים. אנחנו דיברנו בעגה או בז'רגון מרקסיסטי-מנדרקיסטי (רובנו היינו חברים או אוהדים של MIR או של מפלגות טרוצקיסטיות, אף שהיה בינינו, נדמה לי, פעיל אחד בתנועת הנוער הסוציאליסטי או במפלגה הקומוניסטית או באחת ממפלגות השמאל הקתולי). רואיס-טאגלה דיבר ספרדית, ספרדית שמקורה במקומות מסוימים בצ'ילה (מקומות נפשיים, לאו דווקא ממשיים) שדומה כי הזמן עמד בהם מלכת. אנחנו התגוררנו עם הורינו (אלה בינינו שהיו מקונספסיון) או בפנסיונים עלובים של סטודנטים.

רוברטו בולניו. כוכב רחוק בשמי צ'ילה (צילום: יחסי ציבור עם עובד)

רואיס-טאגלה התגורר לבדו, קרוב למרכז העיר, בדירה בת ארבעה חדרים עם וילונות סגורים תמיד, שאף פעם לא ביקרתי בה אבל שאחרי שנים רבות סיפרו לי עליה ביביאנו ופּוֹסאדַס השמנה דברים (דברים שכבר הושפעו מן האגדה הארורה של וידר), שאיני יודע אם להאמין בהם או לייחס אותם לדמיון של חברַי ללימודים לשעבר. לנו כמעט אף פעם לא היה כסף (משעשע לכתוב עכשיו את המילה כסף: היא נוצצת כמו עין בלילה), לרואיס-טאגלה אף פעם לא חסר כסף.

מה סיפר לי ביביאנו על ביתו של רואיס-טאגלה? יותר מכול דיבר על היותו ריק. היה לו הרושם שהבית הוכן. פעם אחת בלבד הלך לשם לבדו. הוא עבר באזור והחליט (כזה הוא ביביאנו) להזמין את רואיס-טאגלה לקולנוע. בקושי הכיר אותו, והחליט להזמין אותו לקולנוע. הציגו סרט של ברגמן, אינני זוכר איזה. ביביאנו כבר ביקר בבית פעמיים קודם לכן, בשתי הפעמים בחברת אחת מהגרמנדיות, ובשתיהן אפשר לומר שהביקור היה צפוי.

אז, בביקורים ההם עם הגרמנדיות, הבית נראה לו מוכן, מאורגן לקראת מבטם של הבאים, ריק מדי, עם חללים שמשהו חסר בהם בעליל. במכתב שבו הסביר לי את הדברים האלה (מכתב שנכתב כעבור שנים רבות) כתב ביביאנו שהרגיש כמו מיה פארו ב"תינוקה של רוזמרי", כשהיא מבקרת בפעם הראשונה בבית השכנים בחברת ג'ון קאסאווטס. משהו היה חסר. בבית שבסרטו של פולנסקי מה שחסר היו התמונות, שהוסרו מהקירות מבעוד מועד כדי לא להבהיל את מיה ואת קאסאווטס.

בביתו של רואיס-טאגלה מה שחסר היה משהו בלתי מוגדר (או מה שביביאנו, כעבור שנים ולאחר שכבר ידע את הסיפור, או חלק ניכר מהסיפור, תיאר כבלתי מוגדר, אבל נוכח, מוחשי), כאילו המארח כרת פיסות מביתו. או כאילו היה הבית משחק הרכבה שמתאים את עצמו לציפיותיו ולתכונותיו המיוחדות של כל אורח. ההרגשה הזאת התחזקה כשביקר שם לבדו. רואיס-טאגלה לא ציפה לו, כמובן. לקח לו זמן-מה לפתוח את הדלת. כשעשה זאת נראה כאילו אינו מכיר את ביביאנו, אף שביביאנו טען בתוקף שרואיס-טאגלה פתח את הדלת בחיוך ובשום רגע לא חדל לחייך.

לא היה הרבה אור, כפי שהוא עצמו מודה, כך שאיני יודע עד כמה חברי מדייק. על כל פנים, רואיס-טאגלה פתח את הדלת ואחרי שהחליפו כמה מילים מעורפלות למדי (לקח לו זמן להבין שביביאנו בא לשם כדי להזמין אותו ללכת לסרט) שב וסגר את הדלת לאחר שאמר לו שיחכה רגע, ואחרי כמה שניות פתח והפעם הזמין אותו להיכנס. בבית שררה אפלולית. באוויר עמד ריח דחוס, כאילו הכין רואיס-טאגלה אמש אוכל עז טעם, מלא שומן ותבלינים. לרגע דימה ביביאנו לשמוע רעש באחד החדרים וחשב שרואיס-טאגלה נמצא עם אישה. כשהתכוון להתנצל וללכת, שאל רואיס-טאגלה איזה סרט הוא חושב לראות.

ביביאנו אמר שסרט של ברגמן, בקולנוע "לַאוּטָרוֹ". רואיס-טאגלה שוב חייך את החיוך שנראה לביביאנו מסתורי, ובעינַי היה זחוח, אם לא מוגזם בבירור. הוא התנצל, אמר שכבר קבע פגישה עם ורוניקה גרמנדיה וחוץ מזה, הסביר, הוא לא אוהב את הסרטים של ברגמן. בשלב הזה כבר היה ביביאנו בטוח שיש עוד מישהו בבית, מישהו שעומד בלי נוע מאחורי הדלת ומאזין לשיחתו עם רואיס-טאגלה. הוא חשב שזו בוודאי ורוניקה, כי אחרת, איך אפשר להסביר שרואיס-טאגלה, הדיסקרטי כל-כך בדרך-כלל, הזכיר את שמה?

אבל ככל שהתאמץ, לא הצליח לדמיין לו את המשוררת שלנו במצב שכזה. לא ורוניקה ולא אנחליקה גרמנדיה לא יצותתו מאחורי דלתות. מי, אם כן? ביביאנו לא ידע. ברגע ההוא, מן הסתם, ידע רק שהוא משתוקק להסתלק, להיפרד מרואיס-טאגלה ולא לחזור לעולם לבית החשוף שותת הדם הזה. אלה היו המילים שלו. אף שלפי תיאורו, הבית נראה סגפני מאין כמותו. הקירות הנקיים, הספרים המסודרים על כוננית מתכת, הכורסאות המכוסות בפונצ'וס מהדרום. על שרפרף עץ עמדה ה"לייקה" של רואיס-טאגלה, זו שהשתמש בה ערב אחד כדי לצלם את כולנו, כל משתתפי הסדנה לשירה.

המטבח, שביביאנו ראה דרך דלת פתוחה למחצה, נראה רגיל, בלי ערמת הצלחות והסירים המלוכלכים האופיינית לסטודנט שחי לבדו (אבל רואיס-טאגלה לא היה סטודנט). בקיצור, שום דבר יוצא דופן, חוץ מהרעש שיכול היה לבוא מהדירה השכנה. לדברי ביביאנו, בזמן שרואיס-טאגלה דיבר היה לו הרושם שהוא לא רוצה שילך, שהוא מדבר דווקא כדי לעכב אותו שם. הרושם הזה, שלא היה לו שום בסיס אובייקטיבי, הגביר את עצבנותו של חברי עד לרמות בלתי נסבלות, לדבריו.

המוזר מכול היה שרואיס-טאגלה נראה כנהנה מהמצב: הוא שם לב שביביאנו מחוויר או מתכסה זיעה מרגע לרגע והוסיף לדבר (על ברגמן, אני מניח) ולחייך. בבית שררה דממה שמילותיו של רואיס-טאגלה רק הדגישו אותה, ובשום רגע לא הפרו אותה.

על מה הוא דיבר? תוהה ביביאנו במכתבו. חשוב שאזכר בזה, הוא כותב, אבל ככל שאני מתאמץ אינני מצליח. דבר אחד בטוח, ביביאנו החזיק מעמד ככל שיכול, אחר-כך אמר "להתראות" באופן בהול למדי והסתלק. בחדר המדרגות, קצת לפני שיצא לרחוב, פגש את ורוניקה גרמנדיה. היא שאלה אותו מה קורה לו. מה יכול לקרות לי? אמר ביביאנו. לא יודעת, אמרה ורוניקה, אבל אתה לבן כמו נייר. לעולם לא אשכח את המילים האלה, כותב ביביאנו במכתבו: חיוור כמו דף נייר. ופניה של ורוניקה גרמנדיה. פנים של אישה מאוהבת.

עצוב להודות בכך, אבל זה נכון. ורוניקה היתה מאוהבת ברואיס-טאגלה. וייתכן אפילו שגם אנחליקה היתה מאוהבת בו. ביביאנו ואני שוחחנו על כך פעם, לפני זמן רב. אני מניח שמה שכאב לנו היה שאף אחת מהגרמנדיות אינה מאוהבת או לפחות מעוניינת בנו. בעיני ביביאנו מצאה חן ורוניקה. בעינַי – אנחליקה. מעולם לא העזנו לומר להן מילה על כך, אף שדומני כי התעניינותנו בהן היתה מן המפורסמות. ובכך לא נבדלנו משאר משתתפי הסדנה ממין זכר שכולם, מי יותר, מי פחות, היו מאוהבים באחיות גרמנדיה.

אלא שהן, או לפחות אחת מהן, היו לכודות בקסמו המוזר של המשורר האוטודידקט.אוטודידקט, כן, אבל להוט ללמוד, כפי שהחלטנו ביביאנו ואני כשראינו אותו מופיע בסדנה לשירה של דייגו סוֹטוֹ, הסדנה המובילה האחרת באוניברסיטת קונספסיון, שחָלקה, אפשר לומר, על האתיקה ועל האסתטיקה של הסדנה של חואן סטיין, אף שסטיין וסוטו היו מה שנקרא אז, ומן הסתם עדיין נקרא היום, חברים בלב ונפש.

הסדנה של סוטו נערכה בפקולטה לרפואה, אינני יודע למה, בחדר מחניק, מרוהט בעליבות, שרק מסדרון צר הפריד בינו ובין האולם שבו ביתרו הסטודנטים גופות בשיעורי אנטומיה. האולם הדיף, כמובן, ריח פורמלין. המסדרון אף הוא הדיף לפעמים ריח פורמלין. ובערבים מסוימים – שכן הסדנה של סוטו התקיימה בכל יום שישי משמונה עד עשר, אף שלרוב היתה מסתיימת רק אחרי חצות – היה החדר מתמלא בריח פורמלין שניסינו לשווא לכסות עליו בעישון סיגריות בשרשרת. נאמני הסדנה של סטיין לא ביקרו בסדנה של סוטו ולהפך, חוץ מביביאנו או'רָיאן וממני.

שנינו פיצינו למעשה על היעדרותנו הכרונית משיעורים על-ידי השתתפות לא רק בסדנאות אלא בכל ערב קריאה ומפגש תרבותי או פוליטי שנערך בעיר. לכן הופתענו כשראינו את רואיס-טאגלה מופיע שם ערב אחד. הוא התנהג פחות או יותר כמו שהתנהג אצל סטיין.

הוא הקשיב, תגובותיו היו מתונות, קצרות, ותמיד נמסרו בנימה אדיבה ותרבותית, את יצירותיו שלו הקריא באופן מנותק ומרוחק וקיבל גם את ההערות הקשות ביותר בלי להניד עפעף, כאילו השירים שהעמיד לביקורתנו אינם שירים שלו. לא רק ביביאנו ואני הבחנו בכך: ערב אחד אמר לו דייגו סוטו שהוא כותב בריחוק ובקור. השירים נראים כאילו אינם שלך, אמר לו. רואיס-טאגלה הודה בכך בלי להתרגש. אני מחפש, ענה.

בסדנה שבפקולטה לרפואה הכיר רואיס-טאגלה את כרמן וִיַאגראן והם התיידדו. כרמן היתה

משוררת טובה, אם כי לא כמו האחיות גרמנדיה. (המשוררים, או פרחי המשוררים, הטובים ביותר היו בסדנה של חואן סטיין.) שם התוודע, והתקרב, גם אל מרתה פּוֹסאדַס, המכונה פוסאדס השמנה, תלמידת הרפואה היחידה בסדנה שהתקיימה בפקולטה לרפואה, בחורה לבנה מאוד, שמנה מאוד ועצובה מאוד, שכתבה שירים בפרוזה ושאיפתה האמיתית, לפחות אז, היתה להפוך למעין מרתה הַרנֶקֶר של ביקורת הספרות.

בין הגברים לא קשר קשרי ידידות. כשראה את ביביאנו ואותי היה אומר לנו שלום בנימוס אבל בלי להפגין שום אות לקרבה, אף שהיינו מתראים, בסדנה של סטיין ובזו של סוטו, שמונה או תשע שעות בשבוע. הוא חי לבדו, בביתו היה משהו מוזר (לדברי ביביאנו), לא היתה בו הגאווה הילדותית האופיינית למשוררים ביחס ליצירתם, ולא רק שהיה חברן של הנשים הכי יפות בזמני (האחיות גרמנדיה) אלא כבש גם את שתי הנשים בסדנה של דייגו סוטו. בקיצור, הוא היה מוקד הקנאה של ביביאנו או’ריאן ושלי.

ואיש לא הכיר אותו.

רוברטו בולניו, כוכב רחוק, עם עובד. תרגמה מספרדית: טל ניצן, 167 עמ'