שני ספרים שמאלפים אריות וילדים

שני ספרי ילדים הגיחו כמעט בו זמנית אל המדף. שניהם עוסקים באריה ובספרים. אחד הוא "אריה הספריה" מאת מישל קנודסן והשני "האריה של שעת ספור", מאת ברברה אברקומברי.

אנשים שעוסקים בספרות הרוסים על זה. אוהווו, אנחנו מחככים ידיים בסיפוק, שני ספרים על אריות וספרים... למה אריה? למה ספרים? למה עכשיו? מה זה אומר? מיד ניצתת שמחת ההשוואה ועונג הפלפול מבעיר מנועים. נתחיל? נתחיל.

בדרך כלל, אריה בספרות מסמל את הפראי, היצרי, הטבעי. ספרים, לעומת זאת, הם כל מה שתרבותי, יציר האדם, מאולף.

"האריה של שעת סיפור" מספר על הילד מתי שנורא רוצה לספר לחבריו בכיתה משהו מרתק בשעת סיפור. כל ילד אמור לספר משהו על חייו, אבל מתי לא מוצא בביתו שום דבר מיוחד. אז הוא מספר שיש לו אריה בבית. והילדים מאמינים. הסיפור הולך וגדל והילדים כבר רוצים לבוא לבקר את האריה בביתו של מתי. מתי לא יודע איך להסביר שהאריה הוא רק המצאה ולבסוף מחליט לכתוב עליו סיפור ולקרוא אותו לילדים. אחרי אכזבה קצרה, הילדים מודים שמדובר ביופי של סיפור (ולא, בעצם, בסתם שקר).

ההבדל בין "שקר" ל"אמנות"

פעם, היה ברור שתפקיד המבוגרים הוא להעביר את הילד ממצב "אריה" למצב "תרבות". הילד הוא פקעת של דחפים, גמד חסר ריסון שלא יודע לדחות סיפוקים. כשרע לו, הוא צורח וכל הנזלת שלו משפריצה החוצה. כשהוא כועס, הוא משתטח ברחוב ומבייש את אבא ואמא. כשהוא צריך קקי – הוא פשוט עושה. מהמצב הפראי שהוא מצוי בו, יש להעביר אותו (במקל, בסרגל, מה שבא ליד) אל מצב מתורבת בו הוא שולט בצרכיו, על כל המשתמע מכך.

הספרות היתה אמורה להעביר לילד סט של כללים על-פיהם הוא חייב להתיישר: לאכול עם סכין ומזלג, ללעוס בפה סגור, לא לדבר בזמן האוכל, לא לדבר בזמן שמבוגרים מדברים, בעצם, עדיף לא לדבר בכלל.

אחד הדברים שאמורים להבדיל בין ילד למבוגר הוא ההבנה מה דמיון ומה מציאות. תהליך האילוף שעובר הילד מתי הוא ההבנה מתי מותר "לשקר" ומתי לא. אתה יכול לדמיין, כל עוד מה שאתה מדמיין נכתב באותיות של ממש, כרוך כספר ומוצהר כיצירה דמיונית. רק אז, זה עובר מתחום ה"שקר" שהוא פראי, לא מוסרי, לא מאולף ולא תרבותי, אל תחום ה"אמנות". האמנות היא כמו גדר שבתחומה מותר לאריות להלך.

ההבדל בין דמיון למציאות

בספר "האריה של שעת סיפור" ברור לגמרי הגבול בין עולם הדמיון לבין עולם המציאות, גם לילד וגם לסביבתו. במובן זה, האיורים עושים כאן חסד גדול, כשהם חוזרים ומטשטשים את ההבדל הזה. גם כשהאריה תחום היטב בתוך הספר שכותב מתי ומוצהר רשמית כיציר דמיוני, הוא עדיין מאוייר כדייר אמיתי בביתו של הילד.

גם מבוגרים גדולים וחכמים כבר הגיעו למסקנה שאין גבול אמיתי וברור בין מה שנחשב מציאות ובין מה שנתפס כ"לא מציאות". אם תשאלו אותי, ילדים פשוט הקדימו את הפילוסופים בהבחנה הזאת. כל מה שאופנתי לטעון היום במסגרת הפוסט-מודרניזם או הזן-בודהיזם, ילדים הראו לנו מאז ומתמיד. אין חברים "דמיוניים", יש חברים שאחרים לא יכולים לראות. והם מציאותיים בדיוק כמו תומר, עילי או אורי מהגן.

"אריה הספריה"

יום אחד נכנס אריה לספריה. הוא מסתובב, ישן, מצטרף לשעת סיפור ומרגיש נוח, באופן כללי. לאחר שעובדי הספריה מסבירים לו את הכללים (לא לשאוג, לא לרוץ), הוא מצטרף בטבעיות לחיי הספריה: מלקק בולים ומנקה בזנבו אבק. יום אחד, הספרנית נופלת ושוברת את היד. האריה רץ להזעיק עזרה ואפילו שואג בתוך הספריה. המשפט האחרון של הספר אומר במפורש (אולי מדי) שלפעמים, טוב ורצוי להפר את הכללים.

שוב הניגוד בין עולם התרבות והספרים, ובין עולם הטבע הפראי. בהתחלה, אחרי רתיעה סמלית של הספרנים, האריה מאולף כליל לצרכי התרבות: הוא מרסן את מנהגיו הפראיים. אפילו כפותיו הרכות, שמותאמות בטבע להתגנבות אחרי אנטילופות תמימות, מוזכרות בספר כמתאימות לספריה החרישית.

אבל כאן מתגנב לספר חוסר הנוחות מפני אילוף מוחלט של הפראי והיצרי. בספר הזה, מותר לחייתי לצאת החוצה, אבל רק במצבים מיוחדים, חירומיים.

כמוסר השכל, זה קצת חלש בעיני. מה, ילדים צריכים אישור לחריגה מהכללים? אני רוצה לראות את ספר הילדים שיעז לומר היום מסר הפוך, חתרני באמת, כמו: "תהיו ילדים טובים ותשמעו בקול אבא ואמא". ספרים כבר לא אומרים את זה. אף אחד כבר לא אומר את זה.

לא, מוסר ההשכל הוא לא החלק החזק בספר או הסיבה להצלחתו. אני חושבת שלהצלחה אחראים במידה רבה האיורים המדהימים ביופיים, אבל גם הסיטואציה הבסיסית שמכניסה אריה לספריה. זו תמונה חזקה מאוד והיא מצליחה לשבות את הדמיון בלי קשר לעלילה. אישית, אני יכולה להגיד שהרבה פעמים הרגשתי כמו אריה בספריה. והרבה פעמים אחרות הרגשתי כמו ספריה שנכנס אליה אריה.

אז מה, לאלף אותם או להשאיר אותם פראיים? בעיני, שני הספרים מעלים שאלות מרתקות ועונים עליהן תשובות ככה-ככה. משניהם נושב חוסר נוחות בסיסי מהצורך לחנך ילדים. איך מאלפים את האריה ועדיין משאירים בו מספיק "אריות"? אנחנו כבר לא רוצים להיות המבוגרים האלה שמחניקים את הדמיון הטבעי של הילדים. אנחנו כבר לא מאמינים בתפקיד של אלה שעושים שששש... בספריה.

הרי אנחנו מרגישים ילדים בעצמנו. גם אנחנו סקרנים ומלאי דמיון ואוכלים בפה פתוח ושוברים את הכלים והכללים. מי הלך והשאיר אותנו להיות המבוגר האחראי? ומתי הוא יחזור?

גם אנחנו רוצים להיות פראים, חסרי אחריות ומלאי גחמות. למה רק לילד מותר להשתטח על הריצפה כשהוא כועס? הרי הרבה יותר קל להשתטח על ידו מאשר לגרום לו לקום משם.

אם כבר אין 'נכון' ו'לא נכון', מה נגיד לילדים שלנו? איך נייצר סמכות הורית כשמה שאנחנו באמת רוצים זה להיות ילדים בעצמנו? והפעם לא ניתן תשובות. נישאר עם השאלות מרחפות קצת באוויר. שאלות מעניינות זה לא מעט.

• אריה הספריה. מאת: מישל קנודסן. איורים: קווין הוקס. תרגום: אירית ארב. הוצאת כנרת.
  

• האריה של שעת ספור. מאת: ברברה אברקרומבי. איורים: לין אבריל-קרבת. תרגום: עדנה קרמר. הוצאת הקיבוץ המאוחד.