בדרך אל הפגאניזם

יותר מחמשת אלפים קדושים מונה האתר שקורא לקתולים להיכנס, כי מה כבר אפשר להפסיד: קדושים מספקים שמות טובים לרכים נולדים, תולדות חייהם הם מופת שלאורו צריך לחנך את הדור הבא – ויש אפילו גיבורי על מגניבים שכאלה, כמו ג'ורג' הקדוש (שגדל ממש אצלנו, בעיר לוד, ועד היום הוא קדוש פופולארי במיוחד אצל נוצרים בישראל. לא חשוב אם אתה קתולי, אורתודוקסי או פרבוסלבי, ג'ורג' והאיקונין שלו ופסלי החרסינה הקטנים שלו, תמיד יציגו אותו כמי שהורג דרקונים.

שבע שנים אני גרה בגליל ורואה בעיניים כלות כיצד הולכים ומתרבים אצלנו חסידי הקדושים. בינתיים, הם קרויים "צדיקים" ויש להם כאילו-קבר, ולידו רחבת פולחן ביזארית וגזלן מקומי שמתפרנס בחסדי שמיים ממכירת מים חפציצי-קדושה: ואני ומחכה ליום שבו יתחילו למכור גם אצלנו פסלונים קטנים של צדיקים-קדושים שכאלה, רצוי ליד ציני הקבר המפוקפקים שהולכים ותופחים ומתמלאים מאמינים מזן מגלגלי-העיניים.

צריך לראות אותם כדי להאמין שאנשים מיושבים בדעתם נתקפים בגירוד של קדושה בתוך מערות טחובות, שהעין השלישית שלהם מתעוררת פתאום דווקא כשהאוטובוס עוצר בחריקה ליד הגזלן המקומי, לא רחוק מציון-הקבר החדש המחופה שיש ומעקה כרום מוזהב לטובת המתקשים להשתטח.

אני לא מחכה ליום הזה בהתלהבות. להיפך. בעיני, תעשיית הצדיקים היא עדות מחפירה וכואבת לאבולוציה ההפוכה של

האדם היהודי בעידן הרציונלי, ממונותיאיסט קיצוני ושולל גשמיות לפגאני קטן, כמוהו כמאות מליוני קתולים שמוכנים להצטלב ליד תמונה של ינוקא. אבל כשהיום יגיע, אני מקווה שיסדרו גם לאוכלוסיה המקומית מין סנט ג'ורג' שכזה. מה יש, לנו לא מגיע?

בינתיים, הייתי רוצה להזמין יהודים שכלתנים ודתיים למסע הזוי במחוזות הקברים, מסע שמתחיל אצל יונתן בן עוזיאל ונגמר בעתניאל בן קנז. לא, אין צורך להרחיק עד אומן. אומן היא רק דוגמה לצרה הגדולה הזאת.

הקדוש של החזיות

עתניאל בן קנז קבור בעמוקה. כלומר, לא ידעו לנו שהוא קבור שם. יש מה שנקרא "מסורת חזקה", וזו כמובן חזקה מכל איסור נקרופיליה, ולפיה אכן שם, בחורשה היפה בעמוקה, טמנו פעם את תלמידו המסור של הלל. כל כך מסור היה, אומרת האגדה, שעופות שפרחו מעל לראשו כשלמד תורה, נשרפו: עופות שרופים הם לא בדיוק דרקונים ערופים, אבל צריך להסתפק במה שיש.

כיצד הפך תלמידו של הלל לקדוש של החזיות? מי שייסע, יראה מאות חזיות ותחתונים תלויים ב"אתר הקדוש" על עצים, ואני בטוחה שיש מי שמסיר כמה מדי פעם, למען לא יקרסו העצים. כיצד ביקור בקברו של תלמיד חכם, שאיש לא ייחס לו ברצינות להטוטים מאגיים כלשהם, הפך ל"סגולה לפריון" ו"ריפוי לעקרות" וגם "סגולה לפרנסה" וגם "היוושעות ממשפט"?

וכיצד הפך קברו של עתניאל בחברון לאתר מריבה פלסטיני-יהודי נוסף? האם אי אפשר היה להכריז שהמוסלמים צודקים, ולהשאיר להם את מצוות ההשתטחות על קברו של מי שבעיניהם הוא מייסד העיר חברון ולא אחד מגדולי השופטים? ולמה צה"ל מחויב לבטחונם של אלה המבקשים להשתטח דווקא שם? ומילא קבר הרשב"י וסבך הפולחנים המתגבשים והולכים סביבו – למה גם"קבר יוחאי ואשתו" נגועים בקדושה? ואיך צצו כל אלה כפטריות בעשרים השנים האחרונות?

אין לנו כנסיה מרכזית, וטוב שכך – אבל פירוש ההיעדר הזה הוא גם שאין ניהול מסודר של הקדושה היהודית לדורותיה. גם לא היה צורך בניהול כזה עד לדור הנוכחי, שבו קברי צדיקים הם מלכודת פתאים מפומפמת, שמבטיחה למשתטחים – והם מגיעים באלפיהם – הבטחה מאד מפוקפקת. הרי מאז החורבן אין עוד אתר קדוש בישראל, וגם לפני החורבן, ביקרו באתרים קדושים לא הבטיח מעולם בריאות ואושר, פריון והגדלת הפדיון. אני מוכנה להמר שגם בסביבת בית המקדש מכרו פעם מזכרות לעולי-רגל, אבל אף אחד לא נישק אותם ברטט של התפעמות, כמו שעושים היום מנשקי האבנים, מחפשי הסגולות והפגאנים היהודים החדשים.

ההסברים ההיסטורים והסוציולוגיים מוכרים לי היטב:

המסורת הארורה הזאת מגיעה מחסידות מזרח אירופה מצד אחד ומיהדות המגרב מצד שני, ובשני המקרים מדובר ביהודים שחיו בתוך סביבה שייחסה קדושה גם לקבר וגם לעצמות שבתוכו – אם היו בתוכו בכלל. עם היהודים, נדדה המסורת בחזרה לארץ ישראל: כייון שערש התרבות היהודית הוא כאן וכיוון שהמאמינים היו רגילים לצדיקים הקדושים שלהם וכיוון שביקוש יוצר היצע – צצו הדברים הללו, ספק קברים ספק חירבות שנתנו מחסה לדורות של תנים וחזירי בר באין מפריע, והפכו לאתרים המתיימרים להיות חלק לגיטימי מסדר היום היהודי.

עוד מעט, כשיתחילו למכור צלמיות חסרות-פרצוף של צדיקים גליליים ידועים ועתירי כוח, תושלם האבולוציה ההפוכה הזאת, ויגדל כאן דור של מאמיני-אוטובוסים שעסוקים בנסיעות חסודות מהכא להתם, כתחליף נורמטיבי לגמרי לעבודת-אלוהים מפרכת ותובענית, שאין בה מאגיה ואין בה הבטחה שאו טו טו החיים ישתפרו אם רק נשתטח, אין בה פרנסה לתיירני אוקראינה ול"מסיעי הגליל" – אבל יש בה, או היה בה, בזמנים טובים משלנו - מונותואיזם צרוף.