ג'נטלמן בריטי בגלות

יזהר כהן גדל ברעננה ומתגורר בפריז. הוא מרגיש שם, כך הוא מעיד, כמו ג'נטלמן בריטי בגלות, ולא בגלל עשר שנים שבהן חי בלונדון, או משום שהוא עדיין מאייר עבור מיטב העיתונים וכתבי העת הבריטיים. אחרי השירות הצבאי שלו (כגרפיקאי ב"במחנה") הוא נסע לראשונה בחייו לחו"ל, נחת בלונדון ועוד בטרם דרכה כף רגלו בשער היציאה מהית'רו הבין שהחסידה טעתה, ושמטה אותו עטוף בחיתולים בארץ הלא נכונה. "מאז", הוא מודה, "יש בי כל הזמן כמיהה גדולה לאנגליה".

"יש בי כמיהה גדולה לאנגליה", יזהר כהן (צילום: רודיק אראס)

יזהר כהן הוא באמת איש מוכשר להחריד, ויעידו על כך דברי המורים שלו בוועדת הקבלה לבית הספר "סן מרטין" לאמנות בלונדון: "למה שנקבל אותך? הרי ברור שכשתגמור את הלימודים תיקח לכולנו את העבודה". ראיון הקבלה ההזוי ההוא נגמר כמובן בידידות מופלאה ובעשור של לימודים ועבודה בממלכה המאוחדת. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

עצירת ביניים של עשרים שנה

כהן, 46, החל לפזול החו"לה כבר בתום לימודיו בבצלאל. "זרע הפורענות מקורו בשותפות הגורל שלי עם אשתי", הוא אומר. "היא מצטיירת כאדם שקול ושפוי ורציני ומאורגן, אבל יש בה צורך אדיר לנדודים והיא אמרה 'יאללה, בוא ניסע, כי אם תישאר בארץ תישאב בקלות לתקשורת ותעלה על טיסה שתמשך כבר כל החיים. אז בוא נעשה עצירת ביניים ונטעם משהו אחר'. עצירת הביניים הזו נמשכת כבר כבר עשרים שנה...

"חיינו באנגליה ובצרפת, ואנחנו עדיין חולמים לבלות תקופת חיים גם באיטליה. באמצע היינו בארץ שש שנים וילדנו פה את עלמה, הבת שלנו, אבל חזרנו לאירופה ואז גיליתי כמה אני מחובר מנטלית, אולי מגלגול קודם, לכל הערכים האסתטיים האירופאים, החל בארכיטקטורה וכלה בעיצוב פנסי הרחוב או פחי הזבל".

"תגמור את הלימודים ותיקח לנו את העבודה" (מתוך המילון המצויר)

איך האבהות משתלבת עם אמנות?

"ההורות נראית לי טבעית לגמרי, למרות שהיא כרוכה באובדן מוחלט של השליטה בחיים, שינוי זהות מטורף, ופתאום אתה מוצא את עצמך במקום אחר בשרשרת המזון, בתור מי שיגן על ילדיו לפני שהוא יגן על עצמו. זאת חוויה חזקה מאוד".

יזהר ביזאר

כהן הופיע מגיל צעיר מאוד בכל במות האיור הנחשבות. ראשית הדרך הייתה ב"ל'אקספרס" הצרפתי, אליו הגיע כסטודנט דלפון, נושא תיק עבודות ממיטב עיתוני ישראל. "היתרון הגדול שלי היה הבורות. העובדה שלא ידעתי שלא עושים את זה ככה בפריז. פריז של לפני 20 שנה התנהלה בכללים מוקפדים מאוד ונשלטה על ידי אנשים חמוצי פנים ממלחמת העולם השנייה", הוא מבהיר.

"פשוט דפקתי בדלת וביקשתי עבודה". להפתעתו הוא נענה בחיוב, קיבל כתבה לאיור, ומאחר שלא הבין את הכתוב, ישב עם נועה כל הערב וניסה לפענח מילה אחר מילה. ההתלהבות מעבודתו הביאה לו איור קבוע בטור מתכונים של השף הנודע אלן סנדרס, איורים לכריכות ספרים של הוצאת "גלימאר" ועוד ועוד. מאז הוא מאייר גם לעיתונות הבריטית, העיתונות בהונג קונג ומשרדי פרסום גדולים באירופה. לא מזמן צייר עשרה בולים לדואר המלכותי הבריטי ("זו הראיה הניאו-גנטית לבריטיות שלי") והוא מוציא מדי שנה לוח שנה ביפן הקרוי "יזהר-ביזאר".

העבודה עם היפנים מחייבת אותך לסגנון ציור שונה?

"הבסיס לעבודה שלי עם היפנים הוא קצר מתמשך בתקשורת. אם הם היו מבינים מה אני עושה, לא הייתי מקבל עבודה. מה שמושך את הקהל שם זה הלא מוכר והלא מובן. אני חושב שהם נאחזים בערכים קלאסיים שיש אולי בציורים שלי, משהו משנות השלושים והארבעים, איזה ריח אירופאי, אבל על פי רוב אני מאייר דברים שהם בעיניהם אזוטריים לגמרי".

איך היית מתאר את שיתוף הפעולה שלך עם יאיר לפיד? אתה מאייר את טורו כמעט 20 שנה

"זה קשר שהתחיל בצבא. עשינו ביחד את המדור הסטירי של 'במחנה' ו'פרה קדושה' ומאז אנחנו חברים קרובים".

אבל יאיר לפיד כותב על עניינים מאוד ישראלים, ואתה נמצא כל כך רחוק מכאן?

"אני מעודכן מהאינטרנט, אי אפשר שלא. אין לי היכרות שמית ופרצופית עם כל המשתתפים

בדרמה הזאת שנקראת ישראל, אבל יש לי היכרות עם הדינאמיות ועם איזו משמעות נחבאת שכל הזמן קיימת בדיאלוג הזה ביני לבין יאיר. אני חושב שיש בינינו יותר דיסונאנס מהרמוניה. האיורים שלי לא מנסים לשקף את מה שהוא כותב, אלא לתת תשובה משלי".

"סך הכל", מוסיף כהן, "זה מחול מאוד מורכב. אני מאייר ויאיר לא רואה את האיור עד שהוא פותח את העיתון. לא תמיד התוצאה מובנת. אבא שלי מתקשר לעתים קרובות ומבקש הסבר, ואז אני צריך לשחזר התגלגלות שלמה של אסוציאציות ורגשות. אני חושב שבסיכומו של דבר יאיר הוא החיבור הכי עמוק שלי לישראל".