מבוא לביקור בבואנוס איירס

אם הייתי צריך לבחור עיר ולהכתיר אותה כבירה האולטימטיבית של מדינות אמריקה הדרומית, הייתי בוחר בבואנוס איירס. היא ההדורה ביותר, הנקייה ביותר והמלכותית ביותר. יש לה שדרות רחבות, מדרחובים סואנים, בתי מידות הדורים למראה, גנים ציבוריים רחבי ידיים, עצים מטופחים, רובעי אמנים רומנטיים ושפע של מסעדות, מועדונים ומופעים, באולמות ומחוצה להם.

בואנוס איירס מציעה למטייל גם מונומנטים מרשימים, פסלים סביבתיים קלאסיים ומודרניים, מוזיאונים לאמנות, כיכרות הדורות ובעיקר הזדמנות לשוטט, ללכת לאיבוד ברחובות, לראות את הגבירות לבושות ההדר, את הצעירות בלבוש מינימלי ואת הפועלים שכובעם שמוט על מצחם. 

זה שנים שמתרחש קרב רווי יצרים בין אוהדי ריו דה ז'נרו לאוהדי בואנוס איירס, מי העיר היפה ביותר ביבשת הדרומית. אמנם אני אוהד מובהק של ריו דה ז'נרו, אך בעוד שיופייה של ריו בא לה במתנה מן הטבע, הרי שיופייה של בואנוס איירס כולו מעשה ידי אדם. בואנוס איירס, המונה על פרבריה כמעט 13 מיליון נפש, היא אחת הגדולות בערי אמריקה ועיר מובילה בתחום התרבות והבידור. נמלה של העיר הינו מהגדולים בעולם, והוא משרת אף את פרגוואי ואורוגוואי, שכנותיה של ארגנטינה.

יופיה של בואנוס איירס, כולו מעשה ידי אדם (צילום: גיל חסקין)

הדוניזם למרות המצב

על השמחה הזאת מעיב לא במעט מצבו הדחוק של הארגנטינאי המצוי, שאינו יכול להרשות לעצמו להשתולל בקניות ובבילויים כמו התייר. מדי יום מתקיימות באחדים מרחובותיה המרכזיים והסואנים של העיר, הפגנות מחאה של אלפי מובטלים. נשים, גברים וטף שועטים בטור אינסופי כמעט, כשהם תוקעים בחצוצרות ומכים בתופים, נושאים כרזות הזועקות "לחם עבודה". בעת ההפגנות נחסמת התנועה והיא מוסטת לרחובות צדדיים.

למרות שהמצב הכלכלי הידרדר והחיים אינם יפים כפי שהיו פעם, נותרה בואנוס איירס עיר הדוניסטית. האמת שחיי הלילה אינם שוקקים כבעבר. כשהגעתי לעיר המטריפה הזאת לראשונה, בשנת 1980, אנשים עמדו בתור למסעדות בשעות הקטנות של הלילה ומועדוני הבאולינג שקקו חיים עד לאור ראשון. עדיין, המקומיים אינם נותנים לבעיות כלכליות לדכא אותם. מסעדות, מועדונים ובתי קפה עדיין מלאים במקומיים שחוגגים את העצב עד אור הבוקר. גם תיירים ניתן למצוא בכמויות גדולות. עדיין קל ובטוח לבקר בבואנוס איירס. לכן, מי שרוצה ללעוס סטייק במחיר של מקדונלדס וללגום יין טוב במחיר של כוס בירה, זה המקום בשבילו.

עיר הבירה של ארגנטינה מעניקה למטייל בה משהו מניחוחה של אירופה הישנה והטובה. בתים רבים נבנו בסגנון ניאו-קלאסי צרפתי, ואדריכלים צרפתים השפיעו על עיצובה. יחד עם זאת, אני סובר שהכינוי "פריז של דרום אמריקה" הינו יומרני מדי. מן הסתם, ניתן לה על ידי מבקר שהגיע אליה תשוש מהארצות האנדיניות. כל מי שנחלץ מהלכלוך של לימה ומהחזות האינדיאנית של לה פאס, חש מן הסתם את לבו מתרחב נוכח הניקיון המופתי, המוסיקה הקלאסית והמזון המשובח.

ניחוח אירופה הישנה (צילום גיל חסקין)

גלגוליה של עיר

בואנוס איירס שוכנת על גדות נהר ריו דל פלאטה (Rio de la Plata) , אחד מהנהרות הרחבים בעולם (רוחבו מגיע עד 200 קילומטרים), ושניתן לתאר אותו כבוצי, עכור ורדוד. משמעות שמו הוא "נהר הכסף", דרכו קיוו הספרדים להגיע למכרות הכסף של בוליביה. מהתקווה הזאת נובע גם שמה של המדינה: ארגנטינה, מלשון "ארגנטום" - כסף. חואן דה סוליס גילה את שפך הנהר כבר ב-1516 אך לא נותר במקום זמן רב. העיר עצמה נוסדה ב-2 בפברואר 1536 על ידי משלחת מחפשי זהב ספרדית בראשות פדרו דה מנדוזה, שקרא לה "סנטה מריה דל בואנוס איירס" (Santa María del Buenos Aires), על שם הבתולה הפטרונית של סביליה, זו שאחראית על הרוחות הטובות הנחוצות כל כך לספנים.

גם מזלם של אלו לא שפר. המתיישבים נאלצו לעזוב את הנקודה כעבור מספר שנים, בשל התקפות אינדיאניות, שבאופן מוזר מאד לדעת הלבנים, התנגדו לפלישתם לארצם. ב-1580 שבו הספרדים בראשות חואן דה גאראי (Juan de Garay) והפעם כדי להישאר.

לימים היתה העיר בירתה של פרובינציית לה פלאטה, שראשה היה כפוף למשנה למלך, שיישב בפרו, וזה לכתר הספרדי. במשך הזמן צמח לו מעמד של קריאולים, ספרדים ילידי אמריקה, שהיו חשודים בטוהר הדם שלהם לכן נפלו בזכויותיהם לעומת ה"גצ'ופינים" (Gachupines), כך כונו, להבדיל, הספרדים ילידי הפנינסולה (כפי שקרא כאן חצי האי האיברי). הספרדים התייחסו למושבות שמעבר לים כאל אזרחים מדרגה שנייה. הטעויות של ג'ורג' השלישי באמריקה הצפונית, שגררו את מלחמת העצמאות של ארצות הברית והרעיונות שחלחלו בעולם לאחר המהפכה הצרפתית, לא גרמו למלכי ספרד להתעשת. ההיסטוריון הבריטי ליטל הרט, כבר כתב שאיננו לומדים דבר מן ההיסטוריה... ספרד וודאי שלא למדה והפסידה את מושבותיה בעולם החדש.

ב-1809 הדפו תושבי בואנוס איירס מתקפה של שודדי ים ללא עזרת הספרדים, ובאופן טבעי התעוררה השאלה לשם מה הם צריכים אותם. ספרד ייבאה מהיבשת החדשה חומרי גלם ומכרה להם מוצרים מוגמרים, כשכל הערך הנוסף נשאר בספרד, כדי לממן את בניניה האקסטרווגנטיים ואת מלחמותיה באירופה. ב-1810 פרקו התושבים מעליהם את עול הספרדים, ועצמאותה של ארגנטינה הושגה ללא שפיכות דמים.

מאז תחילת המאה העשרים, נהרו לכאן עשרות אלפי מהגרים אירופאים והכלכלה פרחה. בשנות ה-50 של המאה העשרים נדמה היה כי בואנוס איירס תהיה בירתה של בירת מעצמה כלכלית, שתתחרה באוסטרליה ובקנדה. כך סבר כמעט כל מי שראה את השפע שהצטבר כאן כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. אך לא לעולם חוסן. לאחר מכן באה המדיניות הפופוליסטית של פרון ומוטטה את הכלכלה. אחריו עלו וקמו מושלים שדרדרו את מצב המדינה, עד שקמו הגנרלים ועשו מעשה.

ב-1976 נתפס השלטון על ידי חונטה צבאית, שדיכאה את זכויות האדם באופן ברוטאלי והעלימה את מתנגדיה. הלשונות הרעות יגידו לכם שהפורטניוס (porteňos), כך מכונים תושבי העיר, לעתים בלעג, על שום הנמל הגדול הסמוך לעיר, לא התעניינו באמת בקורה בארצם, כל עוד ומובטח להם בשר בקר משובח ויין אדום. למעט כדורגל, כמובן. 

גיבור לאומי, מראדונה (צילום: איי פי)

לא לחינם גיבור התרבות הפופולרי ביותר הוא דייגו ארמנדו מראדונה. נער שצמח בשכונת העוני לה בוקה, שיחק בקבוצת הצעירים שלה והעפיל משם מעלה מעלה. מראדונה, שהניף את הכדור בידו במשחק נגד בריטניה ב-1986, מחק את חרפת מלחמת המלבינס. הבריטים היכו אותם בים והם היכו אותם ביבשה, כלומר במגרש הכדורגל. נגיעה ביד היא עבירה על חוקי המשחק, אך בכדורגל הניצחון איננו העיקר, אלא חזות הכול. מראדונה הביא להם את שיכרון הניצחון, בזכות החבטה בידו שכונתה מאז "יד הזהב". לא משנה הרבה העובדה שמצבו הידרדר, שהשמין בצורה מביכה ושהתמכר לקוקאין - הוא הביא להם את הכבוד האבוד. 

ביקור במוזיאון של איצטדיון לה בוקה מצליח להעביר משהו מהמקום שיש לכדורגל בתרבות העיר. אבל על כך ועוד - בכתבה הבאה.

• מהודו ועוד עולם - כל הכתבות
  

• לאתר הבית של גילי חסקין