היוזמה הסעודית: אל תיתפסו לפרטים

הררי הניתוחים המוקדשים בימים האחרונים ליוזמת השלום של הליגה הערבית מתקרבים במספרם לאלו שנכתבו בזמנו על החלטה 242. אז התנהל הוויכוח התאורטי ביחס להיקפה של הנסיגה הישראלית מ"השטחים" או מ"שטחים" שנכבשו ב-67'. ויכוח זה הוכרע עת חתמה ישראל את הסכמי השלום עם מצרים וירדן.

הוויכוח אודות היוזמה הסעודית שב ונסוב על הפרשנות לסעיף הטריטוריאלי וכן על סעיף הפליטים. אך היישום המעשי של הסעיפים הללו הוא החשוב. לא הוויכוח התאורטי על פרשנותם. חובתה של ישראל לברר את הסוגיות שלעיל עם העולם הערבי מתוך כוונה כנה להגיע להסדר. היא עשויה לגלות כי היוזמה מתיישבת היטב עם פרשנותה ועם האינטרסים שלה.

הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 היה הראשון ליישם את המשוואה של "כל השטחים תמורת שלום", תוך השארת רצועת עזה תחת תוכנית האוטונומיה של ישראל. גם הניסיון של שרון לשבור את המשוואה על ידי בניית התנחלויות הדמה בסיני כדי ל"וותר" עליהן תמורת סיפוח יישובי פתחת רפיח - כשל. ניסיון זה נרא היום מגוחך וחסר אחריות, נוכח פוטנציאל הפגיעה שלו במה שהפך כיום למציאות מבורכת – הוצאת מצרים אל מחוץ למעגל העימות ב-30 השנים האחרונות. 

בהסכם השלום עם ירדן ב-1994 התחזקה המשוואה. בזכות האמון ההדדי בין רבין וחוסיין גם נוסף לה תקדים חילופי שטחים.

מתנגדי היוזמה הערבית טוענים כי מנסחיה תובעים נסיגה מלאה לגבולות 67', אך חילופי השטחים עם הירדנים הדגימו כיצד ניתן להיצמד באופן הצהרתי לעמדה הבינלאומית והערבית ובפועל להגיע לקו מוסכם אחר. 

במו"מ עם הפלסטינים, עמדתה של ישראל בראשות ברק לפיה 242 אינה חלה על השטחים, הביאה לחודשים ארוכים של דיונים עקרים בסוגיית הגבולות. רק כשאימצו את המשוואה שלעיל, כחודש לפני פסגת קמפ דיוויד, החל להתקיים מו"מ מהותי.

במסגרת "עקרונות אילון נוסייבה" ו"הבנות ז'נבה" הלא רשמיות שגיבשו אנשי אבו מאזן וזכו לברכת חלקים נרחבים בעולם הערבי, ניתן לחזור ולזהות את הפרשנות הערבית לסעיפים הללו. כבר במבוא ל"הסכם ז'נבה" הצדדים קושרים את הסכמותיהם ליוזמה הערבית שעה שהם "מצהירים שהסכם זה מציין פיוס היסטורי בין הפלסטינים והישראלים, וסולל את הדרך לפיוס בין העולם הערבי וישראל וליצירת יחסים נורמליים של שלום בין מדינות ערב לישראל, בהתאם לסעיפים הרלוונטיים בהחלטת הליגה הערבית בביירות".

בהמשך, ביחס לסוגיה הטריטוריאלית, מפריכים את טענות המתנגדים ליוזמה, לפיהן משמעותה היא נסיגה מלאה ופירוק כל ההתנחלויות לרבות בירושלים. בתחילה חותמי ז'נבה קובעים כי "הגבול בין מדינת פלסטין לבין ישראל יהיה מבוסס על קווי 4 ביוני 1967", אך מיד הם מוספים "עם שינויים הדדיים ביחס של 1:1". כך שבפועל מתקיימים חילופי שטחים שבאמצעותם ישראל שומרת בריבונותה את השכונות היהודיות במזרח ירושלים, כמו גם עשרות התנחלויות ו-75 אחוזים מהישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק.

מנסחי היוזמה הערבית קבעו כי בירת המדינה הפלסטינית תהיה ירושלים המזרחית ולא מזרח ירושלים הגדולה ממנה פי 12 וכוללת את השכונות היהודיות החדשות שנשארות בריבונות ישראל על פי ז'נבה. גם הפתרון השומר את העיר העתיקה בירושלים במודל "עיר פתוחה" ממחיש את ניצול מרחב הגמישות שהותירו מנסחי היוזמה הערבית, שלא הוסיפו שום אמירה מפורשת ביחס להר הבית. זאת, לא על מנת לוותר על שליטתם בו, אלא לאפשר סידורים מיוחדים לניהול האתרים הקדושים.

פתרון סוגיית הפליטים בהבנות ז'נבה נשען אף הוא בצורה בולטת על יוזמת הליגה. מנסחיה נמנעו מלאזכר את המושג "זכות השיבה". גם ב"אילון-נוסייבה" לא נמצא כל אזכור למושג. בז'נבה הצדדים מכירים בכך שהחלטות 194 ו-242 של האו"ם ויוזמת השלום הערבית בנוגע לזכויות הפליטים הפלסטינים "מציגות את הבסיס לפתרון נושא הפליטים", וישר מדלגים להסכמה ש"זכויות אלה ימומשו בהתאם לסעיף 7 בהסכם זה". עיקרו, חזרה של פליטים לפלסטין או הישארותם במקום מושבם. הגירה למדינת שלישית, ובכלל זה ישראל, מחייבת את הסכמתה של המדינה הקולטת.

כיום, גם תחת המטרייה של ועידת אנאפוליס, הבנות אלו קונות שבת במו"מ הפורמאלי. הצדדים מכירים בגבולות 67' כבסיס, ונושאים ונותנים על היקף ומיקום חילופי השטחים. בסוגיית הפליטים הם נעים בין "אילון-נוסייבה" ל"הבנות ז'נבה".

אם אין די בהצגה פוזיטיבית כדי לדרוש את ממשלת ישראל לדון ולבדוק ברצינות את יוזמת השלום של הליגה הערבית, אולי התגובה החריפה של מתנגדיה כמו מנהיג הג'יהד האיסלאמי, ראמדן שלח, יכולה לתרום את חלקה. זה טען כי היוזמה גרועה הרבה יותר מהצהרת בלפור בזמנו, משום שבעוד שבאחרונה "מי שאיננו הבעלים של פלסטין (בריטניה) נתן למי שאיננו זכאי (היהודים)" הרי שבראשונה "מי שפלסטין היא בבעלותו (העולם הערבי) נתן למי שאיננו זכאי (ישראל)".

שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון