עצרת החמאס רשומה על שמנו

העצרת הזאת רשומה על שמנו. העצרת הזאת שבה מאות ילדים צעירים שרים שירי שינאה נגד "האויב הציוני", העצרת הזאת שבה התנופפו אלפי ידיים זועמות וקראו לנקמה בישראל, העצרת הזאת שבה התקיים המיצג המצמרר על החייל השבוי גלעד שליט – כל זה רשום על שמנו.

זה רשום על שמה של ממשלת ישראל 1987, וראש הממשלה יצחק שמיר. זה רשום על שמו של ראש השב"כ אז, יעקב פרי, ועוד כמה אנשים אלמונים שיחד הגו שוב את הקונספציה הגאונית: צריך לפלג את העם הפלסטיני, וכדי לפלג אותו כדאי שישראל תתמוך בחשאיות ובעצימת עיניים בתנועה חדשה, זרוע של האחים המוסלמים: תנועת חמאס. כמה גאוני. ישראל העלימה עין מכספים שהתגלגלו לרצועה, ישראל העלימה עין מהתארגנות התנועה, שקמה השבוע לפני 21 שנים. למה? כי ישראל החזקה לא יכלה לעמוד מול אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין, וישראל החזקה לא יכלה לתנועת הפת"ח, וישראל החזקה לא יכלה לאינתיפאדה הראשונה, שהייתה כולה אינתיפאדה עממית, אז ישראל המציאה את הקונספציה – או חידשה את הקונספציה שהייתה קיימת מזה שנים ומעולם לא הוכיחה את עצמה: נתמוך בגופי אופוזיציה פלסטיניים וכך נפלג את העם ונחליש את החזקים.

ולכן העצרת הזאת רשומה על שמנו. משום שאנחנו חשבנו, ביצירתיות רבה, שאם נחסל את ראשי הפת"ח בתוניס, נצליח לחסל את המאבק הלאומי הפלסטיני. וכך חוסלו להם אבו איאד ואבו ג'יהאד. וראה זה פלא, התברר שאלה דווקא היו הפרגמטיים שבין המנהיגים הפלסטינים ודווקא המתונים שבהם. אש"ף לא חוסל, אלא דווקא התעצם. האינתיפאדה לא גוועה, דווקא התחזקה.

עצרת החמאס רשומה גם על שמם של אדריכלי ומיישמי אוסלו, שהחליפו את חזון השלום בחוזה משפטי כובל. שסירסו את החלום של כולנו והפכו אותו למציאות של סעיפים והסדרים מפותלים.

והעצרת הזאת רשומה גם על שמו של בנימין נתניהו, שבחר לא לקיים את ההסכמים עם הפלסטינים ונגרר וגרר ופתח את סלע קיומנו, מנהרת הכותל וגרר את כולנו לתבערה גדולה.

אהוד ברק, שנבחר גם הוא לעמוד בראש ממשלת ישראל, חשב במגלומניות אין קץ שהוא יוכל בכמה ימים להביא לסיומו סכסוך לאומי של מאה שנים.  הוא המציא את הקונספציה שאין עם מי לדבר. אז העצרת הזאת רשומה גם על שמו.

וגם על שמו של ראש ממשלה נוסף: אריאל שרון, שהוביל את כולנו לתוך הרפתקה שאיש לא ידע מהי אבל כולם הלכו אחריו כעיוורים: ההתנתקות. הרפתקה שרבים בישראל אוהבים לראות בה רק את עקירת ההתנחלויות מתוך רצועת עזה, אבל יש עוד צד בסיפור, והוא יצירת הכלא הגדול בעולם, המאכלס מיליון וחצי בני אדם מובטלים, רעבים, כלואים, סובלים, חולים, כועסים ונטולי זכויות ועתיד.

אהוד אולמרט וציפי ליבני שבידיהם נתנו מנדט לעשות הכל כדי לקדם את התהליך מול הפלסטינים, היו עסוקים בעצמם, ובכספים ובהנאות השלטון ולא עשו דבר כדי לקדם כלום. לכן גם ידם היתה במעל. וגם ידו של ברק כשר ביטחון, שמרגע שהתיישב על הכיסא בקריה לא חסך רגע כדי להיכנס בהם, ולהראות להם, ולאיים עליהם, ולהקשות עליהם. הכל בלי תוכנית ובלי חזון.

איש מכל האנשים האלה לא משלם מחיר. איש מהם לא נדרש לתת הסברים. ורק אנחנו – שני העמים - משלמים את המחיר, מחיר כבד. עכשיו אולי באמת כבר אין עם מי לדבר, השנאה כל כך גדולה, הכעס כל כך עמוק, הסבל כל כך גדול, הייאוש כל כך אפל – שכבר אין עם מי לדבר. דור שלם של ילדים גדלים על שנאה, וצעירים גדלים על ייאוש ואין מוצא.

אז שיבואו כל החכמים האלה, מגבשי הקונספציות למיניהם, שגם עכשיו חושבים שאם רק יחסלו את ראשי החמאס, הרצועה כולה תתגייס לתנועה הציונית. שיבואו אלה ויסבירו לנו למה הם עשו מה שעשו, ואיך הם מסבירים שלמרות הקונספציה – הדברים דווקא קרו הפוך ממה שקיוו. אבל הם לא מסבירים. הם רק רוצים שוב את אמוננו. אבל את האמון הזה אסור לתת להם, כי העצרת הזאת רשומה על שמם.