בדרך אל הכפר

הייתה זו שעת בין ערביים, כשקרני שמש אחרונות מרצדות היו על בתי כפר יאסיף. רכוב על חמור כשפניו אל הכפר וכרמי הזיתים עתיקי היומין משמשים לו תפאורה, מנציח בכתביו ההיסטוריון יצחק בן צבי, עוד בטרם היותו נשיא, את המראה הנשקף ממולו. "הבתים גבוהים ויפים, והם כולם כמעפילים לעלות ההרה.... ותמונת הכפר מרחוק מרהיבת עין ומזכירה את צפת... או נצרת, המשתרעות על גבעות...."

היה זה בימים שיצחק בן צבי עוד חבש ספסלי אקדמיה. מחפש בלהיטות סימנים לקהילות יהודיות נכחדות. בשנים ההן, כשעוד לא המציאו את מנועי החיפוש גוגל וחבריו, והיה צריך לשבת עם בני אנוש ולחקור אורחות חייהם וקורות אילן משפחתם.

תמונה רומנטית שכזו כבר אין בנמצא. מה שהיה בעבר כפר קטן, היום כמוהו כקרת הנאחזת בשארית כוחות בימים שחלפו ואינם עוד. הכביש הראשי הסואן, המכוניות החוצות בחופזה, בתי עסק המעמיסים ופורקים מרכולתם, ופה ושם פסולת שלא נאספה, כל אלה כיסו כמעט עד תום את תומתו של כפר יאסיף.

מיקומו של הכפר על כביש 70, בין צומת אחיהוד לצומת כברי, הפך אותו לאבן שואבת לכל תושבי האזור יהודים וערבים כאחד, הרואים בו מאין "עיירת מחוז" בה ניתן למצוא מכל הבא ליד.

במעלה ההר

כפר יאסיף של מעלה, איננו דומה לזה של מטה ואפשר לבוא בטענות אל המודרנה שדחקה את עברו של הכפר ממעלה ההר, עד שכמעט ולא נותר זכר מזמן אחר.

שם, בשיאו, גרעין הכפר העתיק עדיין חובק בסמטאות אבן את בתיה של קהילה יהודית שהייתה ואיננה, לשכונה קוראים גם היום "חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים). שם במעלה הכפר, העבר עוד חי בסמטאות. הרוח לוטפת את הכנסיות, ופעמוניהן קוראים בצלצולם לבוא אלי תפילה. צריחו של מסגד וקולו של מואזין, נשים מורטות עלי מלוחייה, ושני זקנים יושבים על ספסלי קש נמוכים, מעבירים בניחותא את חרוזי המסבחה בין אצבעותיהם המחורצות.

גרעין הכפר העתיק (צילומים: אמנון גופר)

שמו של הכפר על-פי המסורת היהודית והערבית מיוחס ליוסף בן מתיתיהו שכנראה קיבלו במתנה מקיסר רומא אספאסיאנוס פלביוס, אך ניתן לזהותו גם כ"חוסה" המוזכר בתנ"ך בספר יהושע, בין היישובים שבתחום נחלת שבט אשר: "...וְשָב הַגְבוּל חֹסָה ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָמָה..." (יהושע, י"ט, כ"ט).

החל משנת 1925 הפך הכפר לרשות מקומית ובין השנים 73-72 כיהנה אישה בשם וויולט חורי כראש המועצה המקומית והייתה לאישה הערביה הראשונה בישראל שנבחרה כראש רשות.

עדות ודתות

שלש דתות מסתופפות בכפר. נוצרים, מוסלמים ודרוזים. עד 1948 היה הכפר נוצרי אורתודוכסי בעיקרו, אולם לאחר המלחמה גדל הכפר בשליש, כשפלאחים פליטי הכפרים השכנים השתכנו בו.

היהודים ישבו בכפר יאסיף עד המאה ה-19. שפתם היתה ערבית, הם עסקו בפלחה והיו לבושים כבני המקום. הגברים החזיקו במספר נשים ואפילו גלגלו בידיהם מחרוזות תפילה.גם בית כנסת היה לקהילה ומשקופו שנתגלה בכפר, היה מעוטר בתבליטי מנורה, שופר ולולב. דגם מאותו משקוף העניקה במתנה מדינת ישראל לאו"ם, במלאת לה 50 שנה. מוטיבים יהודיים נמצאו גם על דלת אבן למערת קבורה מהתקופה הביזנטית שנתגלתה במקום והועברה למוזיאון הלובר שבפאריז.

שער בית הקברות העתיק

על הכביש הראשי נמצא בית קברות יהודי. מצבות האבן נשתמרו בחלקן עם כיתובן העברי והערבי. כאן נקברו יהודי עכו, בעיקר העשירים שבהם וזאת משום שנקבעה הלכה שכפר יאסיף בתחומי ארץ ישראל ועכו על-פי חז"ל היתה "ספק ארץ ישראל". (הכניסה לבית הקברות מהכביש הראשי).

על-פי המסורת, נקבר המיסטיקן רבי משה חיים לוצאטו בעל ספר המוסר "מסילות ישרים" בבית הקברות שבכפר יאסיף, אולם מצבה אין וציון מקום קבורתו נקבע בטבריה.

בכפר קיימים כמעט כל הזרמים של הכנסייה הנוצרית: יוונים אורתודוכסים (רוב), קתולים, באפטיסטים, אנגליקנים ואפילו קופטים. אני מצאתי בה יותר משש כנסיות וניתן לבקר כמעט בכולן.

המומלצות לביקור - הכנסייה האורתודוכסית נמצאת בגרעין העתיק של הכפר. הכנסייה האנגליקאנית והכנסיה הקאתולית הנמצאות על ציר הכפר הפנימי. במרכז הכפר מונומנט דתי דרוזי – אחוזת קבר נאה המנציחה את הנביא "אל חאדר" (אליהו הנביא). הכניסה לאתר חופשית בלבוש הולם.

הכנסייה האורתודוכסית

למוסלמים בכפר שני מסגדים. המסגד העליון, פתוח למבקרים ובראשו עומד האימאם "שייח עבד", איש נעים הליכות המארח אנשים במסגד ובביתו הסמוך. (המסגד פתוח למבקרים).

הרחוב הטורקי – 30 מטר של רחוב מרוצף ותעלת ניקוז, זה מה שנשאר עוד מימי השלטון העותמאני, עם קצת דמיון אפשר לחשוב על היופי שהיה ונעלם. (מעל כיכר יאני, ברחוב הפנימי).

אמנות – סטודיו קטן של הקרמיקאית בת הכפר, מנאל מורכוס, מציג את עבודות הקרמיקה שלה ואפשר אפילו לרכוש יצירות. 054-4669528

שוק אחד ומאכלים הרבה

עוד מהתקופה העותמאנית פועל שוק מקומי ברחבה הגדולה של הכפר מדי יום חמישי. בעבר, היו הפלאחים מכפרי הסביבה פורסים תנובת השדה מלוא שטח השוק, אולם מזה שנים איבד השוק מזוהרו והדוכנים מכילים מכל טוב שוק רמלה לוד ועוד.

חומוס: שתי חומוסיות התעלו על כולן – "אבו-פאוזי" על הכביש הראשי שהחומוס שלו מלאכת אומן הוא. ו"אבו אסכנדר". ברחוב הפנימי, שקט ושלווה עם חומוס נפלא ומבט אל הרחוב. את חומוס אבו אדהם "הידוע" מצאתי רחוק מהבטחה קולינארית ואסתטית.

פלאפל: "עוואד" ברחוב הראשי. מסורת משפחתית בת 50 שנה של גלגול כדורי פלאפל.

שווארמה: השווארמה של אבו-מוראד כארם, עברה כבר את כל מבחני הטעימה האפשריים.

ממתקים: אמרתם ממתקים אמרתם "אל וואליד" – כנאפה "סטאנבולייה" ו"פטיר" מלא בסחלב לבן, עם כוס תה ונענע לסיום זה כל מה שצריך שם.

מוזיאון הנרגילות: "אל עקאד" חנות הנרגילות הנמצאת ברחוב הראשי מול תחנת הדלק הדרומית – חווית ביקור גם ללא מעשנים.

חמוצים תוצרת בית: בתוך מכולה, מאחרי הכנסייה הקתולית נמצאת חנות ירקות תמימה למראה. על המדף מימין, אוצר בעל הבית מיני חמוצים הנעשים בשקידה על-ידי כפריות מהסביבה.

המלצה לסיום

טפסו עם הרכב לצדו המערבי של הכפר, אל קצה שכונת החווילות הנאה. שם תוכלו לשבת פניכם צופיות אל כרמי הזיתים והים הפתוח, העיר עכו ומפרץ חיפה. ואם יש בידכם את ספרו של בן צבי "שאר ישוב" תוכלו ליהנות מתיאורו הציורי על הדרך מעכו לכפר יאסיף.

• אמנון גופר הוא מדריך טיולים בדגש אתני, מחבר הספר "סודות גליליים" בהוצאת "עם עובד".