אז מהו נס?

בחנוכה ופורים מוסיפים בתפילה הודאה מיוחדת: "על הניסים". בתפילה זו אנו מודים לקב"ה על הניסים והנפלאות, הישועות והנחמות שעשה לנו בימים ההם בזמן הזה. קריאה בתוכנן של הודאות אלו מגלה שאין בהם שום איזכור לאירוע בו השתנו סדרי בראשית או הופרו חוקי הטבע. מדובר על ניצחון של מעטים נגד רבים, על נצחון המכבים בחנוכה, על אובדן המן בפורים, על הצלת ישראל ועל טיהור המקדש. באופן טבעי מתעוררת השאלה האם למקרים כמו חנוכה ופורים מתאים לקרוא "ניסים".

נס פך השמן אינו נזכר כלל בתפילת "על הניסים", והניצחון של המכבים המעטים על היוונים הרבים אכן מעורר השתאות - אבל לכאורה לא היה בו דבר דומה לקריעת ים סוף, או ל"קרב בית חורון" של יהושע בן-נון, בו ספגו האויבים אבנים שהושלכו מן השמים. גם הניצחון על המן הרשע היה שילוב של תזמון מופלא, סוכנת רדומה ונועזת שנשתלה בחצר המלכות, ועוד פרטים רבים שהסתדרו כמו ביד מפיק מומחה. שם ה' המפורש כלל לא נזכר במגילת אסתר, ולא שום התערבות קיצונית שלו בסדרי הטבע.

במסורת ישראל אנו מוצאים שני סוגים של מעשי נסים. הסוג הראשון הוא כדוגמת נסי יציאת מצרים ומופתי אליהו ואלישע  מקרים בהם הטבע נכבש באלימות, והנס בוקע ושובר את כל הסדרים הטבעיים. הסוג השני, הוא סוג עדין יותר, בהם הפרשנות היא שהופכת את הפלא לנס.

המעשה בנעלי השבת של רבי שמעלקי

זה סיפור המעשה הידוע ברבי שמעלקי מלובלין. כמעשי רבים מהצדיקים בדורו, ביקש לקיים בגופו מעשי אבותיו, בבחינת "לך לך מארצך וממולדתך", שהיו עובדים את ה' בדרכי העולם, ונעים ונדים בין יישובי ישראל ואומות העולם, ומבקשים את ה' בלכתם בדרך.

ר' שמעלקי ערך גלות מביתו לעבודת ה', והיה נוסע בדרכים, מהלך מערב שבת לערב שבת בין קהילה לקהילה, ומקלו ותרמילו בידו. כדרך הגולים, השאיר ר' שמעלקי את המעיל העליון בביתו, וגם את בגד השבת היקר לא לקח עימו. היה לובש בכל יום את אותם המלבושים, ולכבוד שבת קודש היה מושח בשמן את נעליו הבלויות מאבק הדרכים, משפשף אותן היטב עד שהבריקו, וכך היה מכבד את השבת.

ערב שבת אחד, ארכה לו הדרך וקפצה לו החמה, ובקושי הספיק להגיע למקום יישוב ישראל לפני שבת. החמה כבר עמדה בראשי אילנות, מחפש ר' שמעלקי שמן לנעליו, ואינו מוצא. הצטער מאוד שכך עלתה לו, שלא יוכל לכבד כראוי את השבת, וייכנס לבית הכנסת בלבוש פשוט של חול, עם אבק הדרכים שעל נעליו. בדרכו לבית הכנסת, עבר ליד בית הדואר. בית הדואר כבר היה סגור, אך שני חיילים של מושל העיר הגיעו בבהילות לשלוח הודעה דחופה. בעוד ר' שמעלקי עובר בפתח, נפל אחד השקים בבית הדואר, ותוכנו התפזר על הרצפה.

לפתע, מבין המכתבים והאיגרות, התגלגלה לרצפה קופסא של שמן עורות. צעקו חיילי המושל על מנהל בית הדואר, שהכל יודעים שהשמן מקלקל את האיגרות ואיך הגיע אל שק הדואר פך של שמן עורות. בעוד פקיד הדואר מתנצל שאינו יודע כיצד אירע הדבר, בעטו החיילים בקופסת השמן וזו התגלגלה לרחוב לרגליו של ר' שמעלקי. מיהר זה למשוח את נעליו, ומתוך שהכיר בעל הנס בניסו, מיהר להתפלל מנחה והאריך הרבה בברכת הודאה "על ניסיך שבכל יום עימנו", עד שהחל הקהל קבלת שבת.

ניתוח הסיפור

מופת זה דומה לסיפורי צדיקים רבים אחרים, בהם מצטרפות ביחד נסיבות כמעט בלתי סבירות לענות על צורך של "הצדיק" ברגע מסוים. האם מדובר בנס, התערבות מיוחדת בסגנון "רגלי חסידיו ישמור"? או שמא בצירוף מקרים נדיר וממוזל? האם כאשר המאורע עונה על צרכיו של צדיק זהו נס, וכאשר הוא עונה על צרכי אדם אחר זהו מזל? כיצד נבחין בין נס למזל? כמה אחוזי סטיות תקן יחשבו לנס? האם קיימת דרישה בסיסית שנס יפר את חוקי הטבע?

לא סתם בחרתי את סיפורו של ר' שמעלקי לפתוח דיון זה. זהו סיפור שמקורו ידוע לי היטב, ומתוך הבנת מקורו של הסיפור, אפשר למצוא מספר תובנות על הנס. הסיפור על ר' שמעלקי הועתק אחורה בזמן ממעשה שהיה, בכדי שיהלום את לשונם ותקופתם של סיפורי הצדיקים. אספר שוב את הסיפור בלשון אחרת, וכפי שבעיני המספר קרו הדברים. במקום ר' שמעלקי עתה ידובר על ה"וואנאבי" צדיק.

קרני שמש אחרונות מלטפות את בתי העיירה יעבד, ועמק דותן כבר שרוי בצללי הערב. על ההר פלוגת מילואימניקים (צדיקים, פראיירים, תקראו להם איך שתרצו, הם באו לשרת) עייפים מתארגנת בסיום תרגיל, והדתיים נאספים לתפילת מנחה. חייל מילואים בכוננות, ואחרי מקלחת מהירה הוא לובש שוב את המדים, ומעיף מבט מבויש בנעליו המאובקות. בכל זאת, שבתות רבות בילה בצבא, ותמיד הספיק לפחות לצחצח נעליים לכבוד שבת. הפעם, אין מכולת, אין משחת נעליים, והשנים שחלפו על הנעליים מדגישות עד כמה הן זקוקות להחלפה.

ברור מהיר בין החבר'ה מעלה שלאף אחד אין משחה. שקט של ערב שבת יורד על הבסיס, ולפתע עוצר בחניה טנדר של צוות מהחטיבה. יש תקלת תקשורת מחשבים הם אומרים, וניגשים בצעד בוטח לארון מרכזיית התקשורת בפריקאסט הסמוך לבית הכנסת, שלאחרונה ההמהום השקט שלו הפך לשיעול טורדני. מוציאים מפתח, פותחים את המרכזיה, והנה, בין הפאנלים ומרכזיות הרשת, מונחת לה קופסא גדולה של משחת נעליים שחורה. מי דוחף משחת נעליים לתוך ארון תקשורת תמהים החיילים, ומשליכים את הקופסא הסוררת. שלוש דקות לפני שבת הוואנאבי קולט את הקופסא, ומגיע למנחה עם נעליים שהיו עוברות מבחן של כל רס"ר בצה"ל.

באמת, מי שם משחת נעליים שחורה בתוך מרכזיית תקשורת? ומי סידר את התזמון המופלא שיפתחו את הארון והקופסא תגיע בדיוק לידיו של הוואנאבי שעבר שם באותו הרגע?

הטבע, הנס והפרשנות

בתהילים פרק י"ט, הנאמר בתפילות שבת בבוקר אנו לומדים: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד א-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת". הבריאה כולה היא סיפור, הטבע והזמן אורגים עלילה מרתקת. יש רק בעיה אחת: "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם". - הטבע הוא אילם.

יצירת פס הקול של העולם, הפרשנות ופענוח הנרטיבים הם התפקיד האנושי, ובמיוחד, התפקיד של עם ישראל. זוהי מהותה של "שירת הים", ושל השירות של כל הנסים הבאים בעקבותיה. בפרשות השבוע אנו קוראים כיצד הלכו אבותינו וקראו בשם ה'. תפקיד זה, ההצבעה על עקבות הקב"ה בעולם, ועל המחויביות המוסריות הנגזרות ממנה, הוא התפקיד שקבלנו בירושה ובברית אבות.

למי שמאמין בבורא עולם בעל כוח בלתי מוגבל, שאלת הגבול בין הטבע והנס מיטשטשת. יש דעות שונות בעניין זה בין חכמי ישראל.

הרמב"ן והרמב"ם

הרמב"ן כתב "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (שמות פרק י"ג, ט"ז). תפישה זו מדגישה את היות הטבע כולו נס - ומבחינה בין "נס גלוי" ל"נס נסתר" הבחנה חינוכית. הנסים הגלויים הם אותם אירועים המשמשים ככלי חינוכי להרים את דגל הנוכחות האלוקית בכל שאר הבריאה וההיסטוריה.

הרמב"ם נטה יותר לראות את נס הבריאה באופי הקבוע של עולם הטבע מצד אחד, ובפלא הרצון החופשי של האדם מצד שני, ועל כן העדיף לכלול את הנסים הגלויים כחלק ממבנה הבריאה. לשיטתו, ביחד עם סיום בריאת העולם, בערב שבת בין השמשות, נבראה מערכת בקרת חירום, מערכת ניהול על הנכנסת לפעולה בצמתים קריטיים של התפתחות ההיסטוריה.

הרמב"ם "מעדיף" שהחינוך לאמונה יבוא ממעמד מתן תורה, ופלאי הטבע ישמשו כלי לחינוך לאהבת ה' ויראתו. (מורה נבוכים ב' כ"ט, ג'-י"ז, והלכות יסודי התורה). יש שיטות רבות נוספות, אך המכנה המשותף לכולן הוא שהביטוי "נס" נושא בתוכו ניסיון ואחריות חינוכית. זהו אירוע בטבע או בדברי הימים, שהאדם מחליט להבליטו ולהניפו, ולהופכו לשלט חוצות בקמפיין האלקי.

בעת החדשה, עם התערערות הדטרמיניזם המדעי והטייתו לכיוונים סטטיסטיים, כתב הרב קוק באריכות פרשנות חדשה להסברים הקבליים והחסידיים על הנס והטבע, והמעוניינים להעמיק בנושא יוכלו למצוא חומר רב בספרו "אורות הקודש", שחלקים נרחבים מכרך ב' וראשית חלק ג' בו עוסקים בנושא זה.

למדנו מכאן, שההחלטה לקחת צרוף מקרים ממוזל, לכתוב עליו בעיתון, להניף אותו כדגל וסימן לכך שיש יד מכוונת, היא הנקראת בלשון חז"ל "הודאה על הנס". ההכרה היא היוצרת מאירוע "נס".

עד כאן, הקריטריונים לקביעת נס שהזכרנו היו סובייקטיבים לגמרי. ברמת החינוך לאמונה, היה אולי ניתן להסתפק בכך,

שכן חוויה קיומית של אמונה גם היא במהותה סובייקטיבית. ההלכה נדרשה לקביעת קריטריונים אובייקטיביים, שכן על נס יש ברכה מיוחדת החורגת מברכות התודה הרגילות.

ההבחנה ההלכתית

ההלכה הגדירה תגובות שונות למפגש עם נס ועם טבע, ולכן אנו מצווים לקיים את ההבחנה ביניהם, גם לאותן השיטות לפיהן כל הטבע הוא נס נסתר. מי שניצל בנס מברך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה", ומי שהלך במקום מסוכן, או היה במצב שיש בו סכנה ויצא בשלום מברך "ברוך אתה ה' הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

הברכות על הנסים מפורטות ומבוארות בשולחן ערוך חלק "אורח חיים" סימן רי"ח, ודיני ברכת הגומל בסימן רי"ט. מהי ההבחנה בין המקרים בהם מברכים על נס ובין המקרים בהם מברכים הגומל? חלק מהפוסקים רצו לומר שההבחנה היא פשוטה – על נס המפר חוקי טבע מברכים "שעשה לי נס", ועל נס שאינו מפר חוקי טבע מברכים "הגומל" (הרא"ש מלוניל). לדעת אחרים, גם נס שאינו מפר חוקי טבע, אלא שהוא מהווה צרוף או תזמון מאורעות שמבחינה סטטיסטית הם חריגים מאד ומחייבים ברכה (אבודרהם). השולחן ערוך מביא את שתי הדעות, ומציע לברך בלא שם ומלכות.

למעשה, התחבטו בכך הפוסקים, ועל-פי מסקנת ה"משנה ברורה", במקרה שאדם ניצל מארוע בו לפי ההגיון לא היה סביר שיינצל, כגון אדם שניצל מתאונה במהירות גבוה כאשר תא הנהג נמעך או אדם שניצל מהתמוטטות בניין

כאשר קירות נפלו עליו, זו נחשבת להפרה "מספקת" של הטבע (גם אם מדובר בטבע הסטטיסטי) בכדי לברך "שעשה לי נס". אם ההצלה נעשתה בדרך של תזמון מופלא, יברך "הגומל" ולא "שעשה לי נס".

כאשר הנס אינו נוגע להצלה, אלא להכרת טובה כדוגמת המעשה של ר' שמעלקי, אין מברכים, אם לא היתה הפרה בוטה של חוקי הטבע, אך יש מקום להעלות את התודה על נס.

ויכוח מעניין התעורר בין חכמי דורנו, בשאלה אם יום העצמאות ראוי להלל והודאה. רבים מהפוסקים סברו שתקומת המדינה כ"מעטים מול רבים" מהחורבן שהיה בשואה, הוא נס של גבורה ותחייה, וראוי להודות ולומר עליו הלל. אחרים כתבו (לדוגמא הרב עובדיה יוסף, ב"יביע אומר" ח"ו, אורח חיים מ"א) שהואיל ואינו חורג מדרך הטבע, אין מקום לומר בו הלל. אחרים העדיפו בכלל להתעלם ולא להרים אותו על נס - העדיפו לא לייחס אותו לקב"ה אלא לשטן או תאונה היסטורית אחרת. סביר להניח שמחלוקות דומות היו באומה גם על חנוכה ופורים, אך במשך השנים הכירה האומה טובה לבורא עולם, ואנו מודים בפה מלא על הנסים.