"שכבתי יומיים במיטה ובתוכי עובר מת"
הריון, צירים ולידה הסתיימו בלידת תינוק מת. "לידה שקטה" קוראים לזה, ורק עכשיו מתחילים לדבר על זה בבתי החולים. נטלי: "הרגשתי אותה יוצאת מתוכי והמיילדת הביאה לי אותה. למרות שהיא הייתה ללא רוח חיים במשך יומיים בבטן שלי היא נראתה יפה". הדס: "לקח לי זמן לחזור להתפלל לאלוהים, שבו ראיתי אחראי לאסון"
אבל ארז לא השיב למברכים ועיניה העצומות של נטלי זלגו דמעות. שקט מעיק אפף את מיטת היולדות שלה. העובר שילדה במאמץ רב ובכאבי תופת נולד מת. "לידה שקטה" קוראים לזה - בלי בכי של תינוק שזה עתה נפרד מחבל הטבור, רק זעקות הכאב של אמו. שלוש עד חמש מתוך אלף לידות בישראל מסתיימות כך. בין אם מדובר בהפסקת דופק לא מוסברת או בהפסקת הריון מאוחרת במקרה של גילוי מום עוברי קשה, מדובר בלידה לכל דבר. על פי חוק, אסור לבצע הפסקות הריון בגרידה לאחר השבוע ה24- להריון, ובחלק מבתי החולים נמנעים מביצוע גרידה מאוחרת ומיילדים בלידה שקטה כבר מהשבוע ה.14- במרכז הרפואי סורוקה בלבד יש מאתיים לידות שקטות מתוך כ13- אלף לידות שמתרחשות בו מדי שנה.
"עד לפני כמה שנים בסורוקה לא ידעו מה עושים במקרים האלה," אומרת העובדת הסוציאלית עינת אופיר".המיילדת הייתה מגלה שאין לעובר דופק, נבהלת, מבקשת את סליחת היולדת המבוהלת, מסיטה את הווילון ורצה לחפש רופא. מיד אחריה הייתה מגיעה אחות נוספת, מוודאת שאין דופק ושוב מסיטה את הווילון ומתלחשת עם אנשי המחלקה. היו מעבירים את מיטת היולדת לקצה האולם, להרחיק אותה מהיולדות המאושרות. סוג של נידוי לא מכוון."
נטלי כהן-קדוש עם בעלה ארז וילדם יואב. הדחיקה את סימני האזהרה
בשנים האחרונות, בעקבות שאלות שעלו מתוך הצוות הרפואי בתגובה לטענות של מטופלות שחוו אירוע כזה, נבנתה בסורוקה תוכנית הכשרה כוללת לטיפול ייחודי במקרים כאלה. המאמר "אבל בעקבות לידת מת," שפרסמו ב2005- יעל בשור מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, מאיר נדב, פסיכולוג ראשי במחלקה הפסיכיאטרית בסורוקה, וד"ר אשר שיבר, אז מנהל המחלקה, ושעסק באספקטים השונים של האבל המיוחד לאובדן הריון בשלבים מתקדמים - תרם גם הוא לתשומת הלב שהוקדשה לנושא. הפרויקט הועלה בסוף התהליך על הכתב בצורת מדריך מיוחד המחולק ליולדות בלידה שקטה, וכותרתו: "להיפרד בטרם עת."
לא רציתי להאמין
חודשיים וחצי בלבד עברו מאז הלידה השקטה של כהן-קדוש, ,36 צלמת במקצועה ואם ליואב בן החמש, והיא החליטה לדבר על זה. "חשוב לי שנשים שייקלעו למצב הנורא הזה ישמעו מה המשמעות שלו. שישמעו כמה צר לי שלא צילמתי את הילדה שלי במצלמה מקצועית כדי להנציח את זכרה, כמה אני מתחרטת שלא ביקשתי לקבור אותה בקבר קטן ונפרד ולא בקבר אחים, כמה חשוב להתאבל."
היא הרתה בינואר השנה, וכשנתבשרה שהיא נושאת בת הייתה מאושרת. "רציתי לחבק את הרופא," היא נזכרת",אבל לא ראיתי שמחה על פניו. הוא אמר שרואים באולטרסאונד בעיה קטנה - שני כלי דם בחבל הטבור במקום שלושה - מה שעלול להצביע על מומים אבל לא בהכרח, ושצריך לעקוב."
היום כהן-קדוש אומרת שהיא פשוט הדחיקה. היא שמעה את החשש בקולו של הרופא, אבל כבר הייתה שקועה בפנטזיות על התינוקת שבדרך. כך גם בבדיקות הבאות, כשנאמר לה שיש בעיה מסוימת בכליות של העובר, ואפילו כשאמרו שיש ריבוי מי שפיר היא לא נבהלה.
"כשחברה שעובדת כמיילדת אמרה לי שבעיה כזו בכליות זה סימן לא טוב," היא נזכרת, "אמרתי שהיא רואה יותר מדי לידות ובעיות. לא רציתי להאמין שיקרה לי דבר כזה. עובדה שבדיקת מי השפיר הייתה תקינה ואני כל הזמן מרגישה את התינוקת בועטת."
בפגישה הבאה עם הצוות הרפואי התברר שמצב הכליות הורע, וMRI- עוברי גילה חשד רציני לציסטות בכליות. אבל כהן-קדוש העדיפה, שוב, להיאחז בעובדה שהכליות מתפקדות. "הכל נראה לי רק דיבורים כל עוד היא בועטת ומוגנת בתוכי," היא אומרת.
אבל בבדיקה האחרונה התברר שאין מנוס מהפסקת הריון, וכהן-קדוש נדרשה להחליט. "הסבירו לי שאו שהיא תמות בלידה, או שהיא תיוולד ומיד תזדקק להשתלת כליות או שתחיה בתנאים איומים עד גיל עשר במקרה הטוב," היא אומרת. "בעצם אמרו לי שאני צריכה לחתום על ההוצאה להורג שלה. לעזאזל, הרי זו ילדה קטנה, חיה, נושמת. אני מרגישה את התנועות שלה בבטן. איך אתה מצפה שאחתום על זה? קינאתי בנשים החרדיות שיש מי שמחליט בשבילן ולוקח מהן חלק מתחושת האשמה האיומה. אני לא בנאדם דתי ואני לא יכולה לקחת אחריות על ילדה שתסבול כל חייה. חתמתי."
לאחר סוף שבוע קשה של המתנה לאשפוז הגיעו בני הזוג למחלקה. כהן-קדוש כבר הייתה בחודש השמיני. התחושה הקשה, היא אומרת, רוככה בזכות לוסי שפירא, העובדת הסוציאלית שליוותה אותה. היא גם הייתה מי שהציעה לשקול לידה רגילה במקום ניתוח קיסרי, ואף המליצה לצלם את התינוקת עם צאתה לאוויר העולם.
"שלושה ימים של גיהנום". נטלי כהן-קדוש במחלקת היולדות ב'סורוקה'
"הרגע שבו לקחו אותי למחלקה כדי להזריק את הזריקה שתמית את העוברית היה נורא," היא אומרת. "הייתי מנותקת. הרגשתי כאילו העברתי את כל החיים שלי למצב של פאוז. הזריקו ללב שלה נוזל שהדמים אותו מיד. הסבירו לי שהיא לא סובלת בכלל. ארז לא הפסיק לבכות. אחר כך שכבתי שעתיים במחלקה, ופתאום הרגשתי טלטול בבטן. זה גמר אותי. יכול להיות שהם לא הצליחו לעשות את זה, שהיא עוד נלחמת על חייה? הרופאה הסבירה שמדובר בפרכוס ושהיא איננה. כך התחילו שלושה ימים של גיהנום, כשאני שוכבת במיטה ובתוכי עובר מת. הילדה שלי."
ניסיונות הזירוז העלו בתחילה חרס, אך טיפול רפלקסולוגי של המיילדת החיש את הלידה. "הרגשתי אותה יוצאת מתוכי והמיילדת הביאה לי אותה," אומרת כהן-קדוש".למרות שהיא הייתה ללא רוח חיים במשך יומיים בבטן שלי היא נראתה יפה. שפתיים אדומות עדינות, עיניים כחולות חצי פקוחות. למזלי אחותי שלפה את הסלולרי שלה וצילמה אותה. בזכותה יש לי היום תמונה למזכרת. מזל, לא הייתי סולחת לעצמי כל החיים אם לא הייתה לי תמונה שלה. עכשיו אני מתאבלת עליה."
כדורים להפסקת החלב
גם הדס (השם המלא שמור במערכת,35 ,( ממודיעין, שילדה בלידה שקטה בשבוע 40 לפני שמונה שנים וחצי, מדגישה את הצורך להתאבל.
ההריון שלה היה תקין לחלוטין. "הריון יפה," היא אומרת, "הייתי יפה. פרחתי." בתאריך שבו הייתה אמורה ללדת את בתה השנייה חדלה להרגיש תנועות והלכה לביקורת אצל הרופא. "הוא התחיל לחפש את הדופק עם המוניטור ואז הוא אמר: 'בואי נעשה אולטרסאונד, אני לא מוצא את הדופק, אולי התינוק התהפך.' ואז היה המון המון שקט. הוא המשיך לחפש, אבל תכלס - אין מה לחפש. כשלא רואים אז אין. רואים לב לא פועם."
היום, היא אומרת, היא מבינה את תחושת ההתנתקות שמתארות נשים שעברו אונס. "התנתקות מהגוף. ממש הרגשתי שאני מתנתקת ומתחילה לחשוב על דברים אחרים. על מה יגידו אנשים. זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו - איך אני יוצאת ומה אני אומרת לאנשים בחוץ."
הדס הוסעה משם לחדר לידה בהדסה עין כרם. בדרך הסבירה לבעלה את המצב. "הוא לא הבין למה אני הולכת לעבור לידה רגילה ולא ניתוח. אמרתי לו שהסבירו לי שהם רוצים לעשות את הכל כדי שאני אלד שוב, שלא יהיו סיבוכים מיותרים. הם רוצים שאני אגיע לחדר לידה פעם נוספת." אחרי זריקות זירוז ילדה את בתה.
"למרות הצער והקושי הכרוכים בלידה שקטה, הקצב והכרונולוגיה שלה דומים ללידה רגילה 12-10 - שעות בממוצע בלידה ראשונה, וכשש שעות בממוצע בלידה חוזרת - והיולדת יכולה לקבל אפידורל, אם התנאים מאפשרים זאת," מסביר ד"ר דורון קרייזר, גינקולוג ורופא מיילד המתמחה בהריון בסיכון, מנהל המרכז לבריאות האישה של קופת חולים לאומית בבני ברק. "ניתוח קיסרי אמנם מקצר את התהליך, אבל הוא לא מתקן את הכאב וההתמודדות עם החוויה הטראומטית, וכרוכים בו יותר סיכונים שעלולים להשפיע על ההריון הבא, כמו מיקום לא תקין של השליה או סיכוי גובר להיווצרות קרע ברחם. מבחינה רפואית החלמה מלידה היא קלה יותר, קצרה יותר ומגבילה פחות מהחלמה מניתוח."
לא עדיף לעצום את העיניים ולהתעורר אחרי?
"בכל מקרה אנחנו לא ממליצים על קיסרי בהרדמה מלאה אלא בהרדמה אזורית, כך שהאישה ערה במהלכו ממילא. מעבר לזה אנחנו ממליצים לראות את התינוק, להיפרד ממנו, בארה"ב אפילו ממליצים לקרוא לו בשם, משום שאנחנו יודעים מניסיון ומהספרות בנושא שזה חשוב מאוד לעיבוד הפסיכולוגי של החוויה, כך שהמחשבה לעצום את העיניים ולהתעורר אחרי, לא באמת אפשרית. אם מישהי מתעקשת לעבור קיסרי בהרדמה מלאה אנחנו ניעתר לבקשה, אבל נסביר את הסיכונים וננסה להניא אותה מזה."
הצורך במזכרת כלשהי מהעוברית שגדלה ברחמה תשעה חודשים עלה אצל הדס רק ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, כשחזרה לבית החולים הדסה כדי ללדת תינוק בריא. "אחרי האסון הייתי די בהלם," היא אומרת. "לא יכולתי לקחת מזכרת. הדחקתי. אחרי כמה שנים שבהן היו עוד אירועים שמחים בחיי, התחלתי להתגעגע אליה ולחשוב שהעניין לא נסגר כמו שצריך. לשמחתי הרבה מאוד מאוד, בהדסה לא שמרו רק את התמונות שצילמו, אלא גם קווצת שיער ממנה ואפילו משהו מהציפורניים. שמחתי לגלות שהכל נשמר ולקחתי את המזכרות האלה הביתה."
כאישה דתייה האובדן היה כרוך במשבר אמוני קשה מבחינתה" .ביום השישי הראשון שאחרי הלידה, הבת שלי, שהייתה אז בת שנתיים וחצי, קמה וביקשה שנקום לרקוד איתה בזמן השיר 'שלום עליכם,' כמו בכל יום שישי. 'גם אמא,' היא ביקשה. עמדנו שם מחובקים ובכינו. לקח עוד המון זמן והמון ימי שישי עד שהצלחנו לשיר בלי לבכות. לקח לי זמן לחזור להתפלל לאלוהים, שבו ראיתי אחראי לאסון," היא מתוודה.
היום, לדבריה, היא מפויסת, ואפילו שיתפה בסיפור את בתה הבכורה. את שלושת הקטנים עדיין לא. "עכשיו אני רגועה יותר. אמנם זה לא מעסיק אותי כל הזמן ואני לא מציצה בזה לעתים תכופות, אבל יש לי מזכרת ממנה. אחרי הכל, גם היא בת שלי שגדלה ברחם שלי תשעה חודשים."
את בית החולים הדס, בעצמה עובדת מערכת הבריאות, דווקא זוכרת לטובה. "הם נראו ערוכים והם גם אלה שהציעו לצלם. יכולת לראות שיש שם נוהל מאוד ברור," היא אומרת. "עודדו אותי לשאול כל מה שאני רוצה, והיו רגישים ואנושיים מאוד. כשעברתי למחלקת נשים, המיילדת נפרדה ממני בנשיקה וחיבוק והרופאה שבאה לבדוק אותי אמרה':יש לי כדורים בשבילך להפסקת החלב. הם כאן רק בשביל נשים כמוך.' עודדו אותנו כל הזמן להיפרד, לראות אותה, לגעת בה. זה מאוד עזר לתהליך האבל."
לנשים ולזוגות שעוברים חוויה דומה היא ממליצה בחום: "קחו מה שאפשר למזכרת נצח מהיילוד. צילום, וידאו, קווצת שיער, טביעת כף רגל. מה שהלב שלכם אומר לכם. אבל תעברו את שלב האבל עד סופו. רק ככה אפשר להשתחרר ולפתוח דף חדש."
אצלי כבר לא יבדקו דופק
בימים ובלילות שאחרי הלידה התפנתה כהןקדוש לחשוב על התהליך שעברה. היא גלשה לאתרי אינטרנט בנושא, קראה מונולוגים מרגשים של אמהות שעברו לידה שקטה והחליטה לדבר. כך גם גילתה שהמרכז הרפואי סורוקה נחשב לפורץ דרך בתחום.
"אחרי הסדנאות שעברנו ובשילוב הידע שנצבר בכל המחלקות ולאורך השנים, הגענו למצב שבו ברגע שמגיעה למחלקה 'לידה שקטה' הצוות יודע בדיוק מה לעשות בכל שלב," אומרת נילי מרום, סגנית האחות האחראית של מחלקת נשים ב' בסורוקה. "היולדת אף פעם לא לבד. פקידי המרכז יורדים אליה למחלקה ועושים את כל הניירת עבורה, כדי שתתעסק רק בהתאוששות ובהחלמה. הליווי הוא פסיכולוגי, חברתי, משפחתי ואישי. בחוברת שאנחנו מחלקים לכל יולדת כזו אנחנו גם ממליצים להנציח את העובר ומאפשרים לקבל צילומי אולטרסאונד וצילומים אחרי הלידה."
חלק ניכר מהמידע בחוברות לקוח מספרה של בשור, "להיפרד לפני שמכירים," שיצא ב.2002- בשור, שעברה לידה שקטה לפני יותר מעשור, העלתה את הסיפור על הכתב ואף העבירה סדנאות לצוות הרפואי בבית החולים ובהן תיארה בצבעים עזים את החוויה שעוברת יולדת "שקטה," כשמסביבה קריאות השמחה של יולדות ובכי תינוקות.
"סורוקה הסתמכו על הספר ועל המחקר שערכנו," אומרת בשור. "זה הגיע מכמה גורמים - המיילדות, הרופאים, הפסיכולוג של בית החולים - היה שם שילוב של כמה מטורפים לדבר. הם היו הראשונים שהבינו שזו לידה מסוג אחר והרימו את הכפפה הזו באופן מערכתי."
לאחרונה זכה הפרויקט באות העבודה המצטיינת בתחום השירות של כנס האיכות השנתי של מרכז קופת חולים כללית. בעקבות זאת הגיעו למחלקה פניות ממחלקות שונות בבתי חולים בארץ ובקשות ללמוד מהניסיון הרב שהצטבר שם.
חשיבות ההיערכות המיוחדת של הצוות מתבלטת מול סיפורים כשל עידית נבו, ,37 שעברה לידה שקטה בפברואר 2007 באחד מבתי החולים באזור המרכז. זה היה ההריון השביעי שלה, בדרך לילד רביעי, ומהלכו היה תקין למדי עד לשבוע ה.28- "הייתה אמנם בעיה של מיעוט מי שפיר, אבל כך היה גם בהריון הקודם והכל הסתדר. הוא נולד בשלום והוא ילד בריא," היא אומרת. "קיווינו לנס גם הפעם, אבל זה לא קרה. העובר נקלע למצוקה קשה, המערכות בגופו קרסו והצוות הגיע למסקנה שאין מנוס מהפסקת ההריון."
הלידה, היא פוסקת ביובש, הייתה מחרידה. מעבר לאובדן האיום, שהוא נתון, היא מסבירה, הרגישה נטושה. "הרגשתי שהמיילדת והמרדים נמנעים מלהיות איתי." אמנם היה נוהל רשמי, אבל רק חלק מהרופאים ומאנשי הצוות גילו אמפתיה ויחס רגיש וחם וחלקם פשוט לא הצליח להתמודד.
דברים קטנים שנבו ביקשה, לא ניתנו לה. "למישהו אחר זה יכול להיראות כמו פינוק, אבל יולדת במצב כזה צריכה להרגיש שעושים למענה הכל. הסכמתי להמלצת הרופאים לאלחוש אפידורלי - אבל בזמן אמת לא נתנו לי. ביקשתי לשבת על כדור פיזיו להקלת הצירים - לא הביאו לי. את הלידה ביצעו בחדר השהיה, קיטון נטול פרטיות ומקלחת, ולא בחדר לידה, וזה אומר לעבור את זה ליד אנשים אחרים. יילדו אותי ליד מיטה של מישהי שהמוניטור שלה פימפם כל הזמן קולות של דופק בריא."
אחד הרגעים הממחישים, לדעת נבו, את הצורך בהתארגנות מערכתית רחבה ורגישה יותר, היה הרגע שבו, לאחר שכבר הועברה לחדר נפרד לקראת הלידה השקטה, נכנסה לחדר נציגת המחלקה עם חיוך רחב ומכשיר מוניטור עוברי, "כדי 'לשמוע את הדופק של התינוק.' הסברתי לה שאצלי כבר לא יבדקו דופק. היא הייתה בהלם, ואני נאלצתי להפוך למנחמת."
נבו הייתה רוצה שהצוותים הרפואיים בכל בתי החולים יפנימו כמה דברים חשובים. "ראשית, שמדובר בלידה לכל דבר וצריך להיות קשובים לצורכי היולדת. ואסור גם לשכוח את הפן הכספי - בית החולים מקבל כ8,000- שקלים עבור כל יולדת, גם במקרה של יולדת שקטה שמשתחררת אחרי 12 שעות. את הכסף הזה ראוי שיקדישו ליולדות. למשל, על ידי הצמדת תומכת לידה לאישה במהלך הלידה, על ידי הפעלת קבוצות תמיכה או לכל הפחות על ידי טלפון מעקב שמוודא שהאישה האבלה זוכה לטיפול נפשי בקהילה."
"צריך להודות על האמת. הצורך והמודעות שלנו בפרויקט ההכשרה להתמודדות עם לידות שקטות בא בראש ובראשונה מהנשים עצמן," אומר פרופ' ארנון ויז'ניצר, מנהל המחלקה לנשים וילדות בסורוקה. "אחרי הכל, אנחנו כמערכת מעדיפים לעסוק במה שחונכנו לעשות: לידות משמחות והרבה. מי רוצה לעסוק ביילודים מתים"?
היום פרויקט הטיפול בלידה שקטה כולל לא מעט "פקודות מבצע," בהן, בין השאר, ליווי היולדת מרגע הגעתה ועד שחרורה, עדכון כל הגורמים בשרשרת הטיפול, הימנעות מלהציב את מיטתה ליד יולדות של תינוקות חיים והבאתה לחדר לידה רק בסוף הצירים, כדי לקצר את השהות ליד יולדות אחרות ועוד.
חופשת לידה בלי תינוקת
אבל הסיפור לא נגמר בבית החולים. אחד הקשיים המשמעותיים הוא המפגש עם האנשים לאחר הלידה.
"המון אנשים התקשרו לשאול אם הכל בסדר," מספרת הדס".לקח לי שבועיים לצאת מהבית. בערך בפעם השנייה שזה קרה ישבתי בגינה והייתי בטוחה שכבר כולם יודעים ואחת השכנות, עם בטן הריונית, שאלה אם כבר ילדתי. לא היה שבוע שבו לא הייתי צריכה לספר ולהתמודד - 'ילדתי אבל זה לא הסתיים טוב כל כך.' שנאתי את הבנות בהריון שהיו לידי, שנאתי ללכת לבריתות, היה לי קשה. לא הבנתי איך הן מסוגלות לעשות לי את זה. הייתי בחופשת לידה בלי תינוקת. היה לי מאוד קל מבחינה טכנית והרגשתי מאוד רע שככה אני מרגישה, שבעצם הוקל לי בזה שאני בלי תינוקת."
"זה שלא יצא ילד מההריון, זה לא אומר ששוכחים," מוסיפה בשור, שמדגישה את החשיבות הרבה של הפורומים השונים באינטרנט עבור נשים וזוגות שחוו אירוע כזה. "אחת הבעיות הגדולות היא שבני הזוג מתמודדים בינם לבין עצמם. אין למי להגיד 'זה יומולדת ארבע של הילד שלי.' את אומרת דבר כזה ומסתכלים עלייך במבט של 'יאללה, תתגברי.' מבחינה זו הפורומים, שצמחו מלמטה, ספונטנית, מהווים קבוצת תמיכה מאוד נחוצה, שמאפשרת להשמיע כל מיני תחושות שאין להן כל כך מקום להישמע בחוץ."
גם כהן-קדוש מספרת שהאנשים הטובים בעבודה ובסביבה הקרובה בירכו תחילה במזל טוב, "ואחרי ששמעו שהיא נולדה מתה הם מיהרו לנחם: 'לא נורא. טוב שלא נקשרת אליה. עדיף ככה. קדימה, אתם צעירים תתחילו לעבוד על תינוק חדש. זה ישכיח את כל העניין," היא אומרת. "מישהו צריך להגיד פעם אחת ולתמיד שאלה דיבורים איומים. אין 'יאללה קדימה ולהביא עוד ילד,' ואין 'מזל שלא נקשרת אליו' וכל השטויות האלה שאומרים כדי כאילו לנחם. כל אובדן כזה הוא אובדן של ילד, של יצור חי. זה מחייב זמן של אבל, של עיכול. אני עד יומי האחרון אצטער על זה שלא קברתי אותה בקבר קטן משלה, כדי להנציח ולהמחיש את המקום היחיד והמיוחד, חסר התחליף, שהיא תפסה בלבנו ובחיינו ."
לפנייה לכתב/ת 
