תחרות

המקלחת בבית שלנו חונקת אותי כמו שצריך. המים נוטפים עלי ומורידים קליפות לכלוך. ארבעה ימים לא העברתי על גופי סבון. הראש מגרד והשערות קשות. תחת הזרם הבינוני קשה להאמין שהגעתי לדקה זו, לרגעים של קרצוף. כל-כך קטן החדר והבגדים בפינה כמעט נרטבים. מקל הגומי לידי והשמפו נשפך על השיער. האצבעות משפשפות את הקרקפת, ואני עוצם עיניים, מרגיש את הקציפה נוזלת על הבטן ובין הרגליים. בחשיכה המזמזמת של המקלחת השניות עדיין מתייסרות איתי מהנאה איומה של בית עם סימני עתיד נחשלים. ארבעה ימים ארורים לא נגעתי בניקיון כי לא יכולתי לעמוד ערום ליד חבורת נערים שהיו איתי בטיול השנתי. העדפתי להישאר מטונף וגם רעב מקונסרבים דקים.

המקלחת בבית שלנו חונקת אותי כמו שצריך" (צילום: מיטל צור)

בשעה חמש ירדתי מהאוטובוס בסיבוב ונפרדתי בשמחה מצעקות הנערים המופרעים. עכשיו אני מתנקה, אחר-כך אצא לפינת האוכל הצרה. שמה סבתא מכינה לי שלוש ביצים מטוגנות עם שום ועלים ירוקים. ריח הטיגון חודר דרך דלת המקלחת ומתערבב עם ריח הסבון. זהו-זה, אני הופך מסודר וממש בקרוב גם שבע. אולי אבא יצטרף אלי לארוחה. לפני שנכנסתי למקלחת הצצתי עליו שוכב על המיטה בחדרו. ראשו עדיין מצומק כמו ניצול שואה, עיניו תקועות באוויר. צעקתי לו "חזרתי אבא, הטיול השנתי נגמר, אני בבית". סבתא שהיתה לידי שלחה אותי מהר להתקלח ורמזה לי בעיניה שהוא ממשיך בדרכו אל הסוף.

אני יוצא למסדרון ומכבה את נורת הדוד החשמלי. שעת בין-ערביים הגיעה והאור בצבע אפור בהיר. משהו מתוח באוויר הבית הקטנטן. כרגע גמרתי את משימת הרחצה. אני מתקדם בטי-שירט ומכנסיים רחבים אל הסלון המצומצם. השולחן נדבק לקיר. ארבעת הכיסאות צמודים אליו עד הסוף. רק לאכול אני רוצה. סבתא כנראה קולטת את המיצים שעולים לי בבטן ושמה לחם לבן על השולחן. "הוא לא אוכל איתי?", אני שואל אותה, אבל היא מנפנפת לי ביד ונכנסת למטבח.

כלום לא השתנה אצלו בימים האחרונים שנעדרתי מכאן. הותרתי את המקום ונסעתי צפונה עם כיתתי המתבגרת לתוך אובדנה. עליתי לתבור ונשרכתי אחר השובבים. בפסגת ההר שבקתי את נשימתי. שם התיישבתי ואכלתי שקדים ירוקים שנפלו מעצים. ניסיתי לשכוח את התרחשות ביתי ודייריו. קיוויתי שיכינו עצמם טוב יותר, שיעשו אימונים ותרגילים לקראת המשך חיינו. אבל נראה שלא כך. הם נותרו בין קירות מגורינו ורק אני גדלתי. בטבע חיצוני של גליל תחתון קיבלתי תוספת זמן שלא ניתן למדוד אותה בשנים. גבר בין גברים הייתי בטיול השנתי שכמעט גמר אותי. הנערים צעקו לידי והראו לי באופן ברור את משמעות השינוי המתפרץ בגוף ובשכל שלנו. עכשיו צריך לטשטש את ההבנות האלה. קל לעשות זאת בבית הזה כי אף-אחד לא נדחף ומפריע בין החדרים הסמוכים אלי.

סבתא מניחה מולי צלחת מלאה ביצים צפות בשמן אדמדם. היא לא נשארת איתי והולכת לעמוד ליד דלת הכניסה הפתוחה. הלחם נדבק לצלחת וסופג את השמן יחד עם הצהוב של הביצה. ידִי מתרגשת לפני שהיא מכניסה הכל לפה, והנה השיניים מתנגשות עם הטעם הנכון ואני עוד לא מצליח להירגע.

קשה לשאול מישהו מה יהיה עלינו? אבא כאן כמו בובה רקובה של האנשים הכי דלים בעולם, אלה שכמעט נפרמים מבגדיהם בפינות רחוב בלויות. סבתא מבינה זאת ולא אומרת לי איך כדאי לגדול. היא לא מלמדת אותי כיצד לדבר ונשארת לעמוד מול המדרגות. עוד לחם בתוכי ועוד שומן לקיבה שלי. ראשי מסמן לאיברים החיוניים שכעת הם מתמלאים במזון העבה והדרוש לכישלונותיי. אט-אט אני מתחיל לצנוח ומזהה את תלישות הבית. זה הולך ומתעצם מאז שאבא הוא שבר כלי, כמעט לא בן-אדם, לא בן של סבתא ולא אבא של נערון חיוור כמוני.

"עוד לחם בתוכי ועוד שומן לקיבה שלי" (צילום: פיליפ מטראי)

ליד השולחן האור לא משתנה. גם בחוץ אותו דבר, כאילו לא רוצה להיגמר היום הזה. אני מוכרח לישון בקרוב, תיכף נשרפות לי העיניים. שלושה לילות שכבתי בתוך שק-שינה ולא נתתי להן להיסגר. אבנים רעות עקצו אותי בגב. נערים ונערות הכיתה המתפרצת לא רצו להירדם. הם צעקו בחושך וניסו להתחיל לגעת אחד בשני. חלקם נפלו עלי בכוונה, ואני חיכיתי שיגמרו את חייהם כאן ועכשיו.

כרגע השקט בבית לא מכוון. למה בדיוק הוא מחכה? בינתיים אני מושך קצת את העייפות, אבל משהו בשעה הזאת לא נותן להתפרק. הכל תקוע. סבתא עוד עומדת בפתח הדלת. היא יודעת ומרגישה שמשהו עומד לקרות, רק לא אומרת לי מה. שנינו איבדנו את הדאגה על אבא. הוא מרקיב על המיטה ושולח אלינו סימנים. בזכותם אנו ממשיכים הלאה ומשוכנעים שאין הרבה מה לעשות. הוא גם לא מבקש מאיתנו כמה דקות עם אהבה.

בגלל זה אני מתחיל להיות מודאג וקם מהכיסא. מתי ייעלם האור האפור שנתקע לנו עכשיו בשש וחצי בערב? הבגדים שעלי נקיים, ואת הדלת בחדר עוד מעט אסגור. והם, שניהם, שיעמדו או ירבצו, יהיו רציניים כמה שהם רק רוצים. אלך לישון והדממה תבוא אלי בכבודה, ואז נברך אחד את השנייה, ניפול למשכב בלי חלומות. המטבח לא נקי אבל סבתא תשפשף אותו מאוחר יותר. אני שם את הצלחת בכיור ויוצא אל הסלון המכווץ, עוצר רגע מול הטלוויזיה ומדליק אותה. האולימפיאדה הזאת עוד לא נגמרה. כמה לא נעים לראות את הספורטאים האתלטיים. הם רצים לי על המסך וקופצים ממקפצה גבוהה. גופם נדקר לתוך המים החדים ונשטף בכחול שלהם. הם מבריקים ומדויקים ויודעים לכוון ידיים ורגליים לתוצאה מנצחת. אני עומד עוד רגע לפני המסך ולא מרגיש את המתח של התחרות העולמית. הכל משורטט, הקווים מקבילים וחופפים על המגרשים המושלמים שבטלוויזיה.

פה יש לנו סדר אחר ואין מסביב מתחרים. איש לא שם לי אתגר לגוף או לראש. אני רואה את סבתא עומדת לפני המדרגות. היא מרגישה אותי נושם אחריה. "אתה תלך לישון?", סבתא שואלת אותי, "כן, רגע", אני עונה לה ולא מבין למה היא לא זזה מהנקודה. על מה היא צופה? מה כבר יכול לבוא מבחוץ שלא מתרחש אצלנו בבית? אבא כנראה זז על המזרון. אולי גם הוא מרגיש שמשהו תיכף יקרה. בטלוויזיה שומעים מחיאות כפיים חזקות. מישהו בתוכה כל-כך מצליח ועוד מעט יקבל מדליה. אחר-כך יעשו תחרויות של ריצות והזיעה של הגברים תהיה יפה על הזרועות והמצח. אבל אני לא רוצה לראות את הדבר ומשתיק את הקול לגמרי, הולך לכיוון החדר של אבא, עוצר לפני הפתח וזורק עליו עיניים. הוא לא מביט בי בחזרה. מזמן הפסיק להבחין באנושיות משפחתו. גם דיבורים הוא לא עושה איתנו. אנחנו מנחשים אותו מתזוזות ראשו. רק דבר אחד אי-אפשר לנחש, כמה ימים עוד נחכה איתו במצב הזה?

פתאום סבתא זזה במדרגות ויורדת אותן עד שביל החצר. האור האפור עוד תקוע בחוץ. צעקות מעורבבות באות מהכביש. אני נוטש את אבא ויורד אחרי סבתא. הצעקות חזקות יותר. הנה זה קורה, מה שהיא חיכתה לו מתחיל עכשיו. אני עוקף אותה ופותח את השער. ילדים רצים לכיוון הבלוק ולרחבה הפתוחה. "אבן בראש", "אבן בראש הוא קיבל", כולם צועקים ואני מתקדם לעברם, לא יודע איזה פחד ירד עלינו בדקות אלה, "הוא נפל כמו מת", "הוא לא זז", "מי זה?", "זרקו עליו אבן בראש", "במכה אחת הוא נפל", הקריאות ממשיכות, רגע, רגע, רק רגע אני אומר בפנים ומגיע קצת לפני הרחבה.

המולה בתוכה, ילדים ונערים עומדים וקופצים, אף-אחד לא יכול להירגע, "זה אילן", "איפה אילן?", "אילן נפל, קיבל אבן בראש", "איפה אילן שלי?", עכשיו זאת אמא שלו שצועקת, זאת אמא צועקת, אני מזהה את קולה ומכיר אותה רק כמו אשה מסורה לעצמה, אבל בתוך הבלגן לא רואים אותה משתוללת מהמכה שבאה עליה, "מסכן אילן", כולם אומרים, מסכן אילן גם אני רוצה לבכות ומסכים עם סביבתי על האסון של הילד הנפול. קשה לי להתקרב למרכז העניינים ואמא של אילן ממשיכה לצעוק כמו משוגעת, "אילן, אילן שלי".

אני לא יכול לזוז ויודע טוב מאוד מי זה אילן. הוא ילד בריא וגדול, קטן ממני בכמה שנים. אבל מה קורה איתו עכשיו? "אילן, אילן" עוד ועוד צעקות משומשות של אמא, כאילו היא שואגת את סופו של הגור הדועך. לבי דופק חלש יותר ומתפרק לחלקים שצונחים לרגליים הרעועות. לפתע נכנס איש גדול לרחבה ושובר את מקהלת הילדים. הוא אבא של משפחה מקומית. אמא של אילן מבקשת עזרה. "הצילו, הצילו", היא מתחננת. אני רואה את האיש מרים גוף בידיים ומתקדם לכביש. כל העייפות נעלמה והעיניים שלי רוצות לראות איך אילן הבריא הפך לגוש בשר שלא זז. אני עולה על המדרכה ומחכה לאבא המושיע. הוא הולך מהר וכולם אחריו. את אמא של אילן עדיין לא רואים, רק שומעים את זעקותיה הדקיקות כמו רמקול שמלווה את הבלוק והרחוב הגועש, ואני מתפלא מאיפה יוצאים צלילים כאלה בשעה איומה זאת. עשרים מטרים ותיכף האיש הגבוה יעבור לפנַי וגם אילן יהיה מול עיני. מזל שהאור לא משתנה. האפור בחוץ מספיק בהיר ואפשר להסתכל בכל הפרטים.

הנה, זה קורה, כל-כך עצום וחזק האדם הזה שמתקרב לעברי. מכאן נדמה לי שאילן נישא על שתי ידיו, לא נראה ילד קטן, אבל משקלו כבר לא כבד. אחריהם הילדים צועדים כמו שביל הפגנה. עוד אימהות מצטרפות על הכביש. אין כאן בכלל גברים, חוץ מהאבא הרחב שכולם מכירים אבל לא יודעים את שמו. יותר טוב להיות באמצע הדרך. ככה דבר לא יתפספס לי. אני יורד חזרה אל האספלט החלק ומחכה שתיים, שלוש, ארבע שניות. הכל קורה מהר.

האיש הגבוה חולף אותי, אילן פרוש על זרועותיו, ראשו שמוט על הצד והשפתיים פעורות כמו ילד מפגר, הידיים צונחות מטה חסרות אחיזה, וזהו, אין יותר ממנו כי האבא עושה צעדים ענקיים ומהירים, בולע את הדרך. גבו הארוך מסמן פעולה של סיום, כמעט סוגר את התרחשות האסון. אחריו ילדים ואימהות ממשיכים ללכת. הם מתקדמים לאוטו האדום. "רגע, רגע, כולם תזוזו", האיש צועק ופותח את הדלת מאחור, ושוב עולה קולה של האמא כשהוא מכניס את גופו המפורק של אילן, משכיב אותו על המושב, והוא עצמו נכנס מקדימה ומניע את האוטו, מסביב מקיפים אותו בהתרגשות, כאילו עדים לנסיך הנכון שבא לבקר את ממלכתו הענייה, ואז הוא נוסע ונעלם בשניות מתוך הכביש הרועד.

כולנו מפוזרים ומנסים לתפוס מה קרה ואיך קרה? איפה אמא של אילן? מה יהיה על אילן ובן כמה הוא? האור שבינינו משנה את צבעו בהדרגה. חושך כחלחל נכנס לאוויר המתוח, מרחף נמוך מעל המקום. עוד ועוד דיבורים נזרקים לתוכו. לבם של כולם לא מאמין למזל העקום שהביא הערב הזה, שפתיהם מתחילות ליצֵר את השפעתו המוזרה על החיים הקרובים שלנו. מה קרה כאן בסך-הכל? אילן קיבל אבן בראש ונפל כמו בובת עץ על הרחבה הפתוחה, גומי לא מנופח, התמוטט וצנח ישר על החול. ואנחנו? ככה זה יכול להיות גם איתנו? שנייה אחת או שתיים והימים עלולים להיגמר? גם כאן, בבית מגוריי הצמוד לכביש הפשוט הזה?

אני פותח את שער החצר ולא מצליח לרעוד. כבר חושך וכלום לא תקוע בקרבת דלת הכניסה. גם סבתא לא עומדת במדרגות. שאריות המשפטים עוד עפות באוויר. עזבנו את הכביש עם השאלות על אילן ואת הראש

שלנו פתוח כמו ים עמוק שרק מחכה לבלוע אותנו. סבתא יושבת ליד המטבח. למה לא אמרת לי כלום? אני רוצה לשאול אותה. הטלוויזיה שותקת עם תמונות המצטיינים. מתי ייגמרו המשחקים האלו? למטה במסך כתוב 'סֵיאוֹל' בצבע ירוק ואדום. מי בכלל מכיר את המקום הזה? מה הם יודעים שמה על הנפילה הגדולה שמתרחשת הערב? אבא לא נושם טוב. בלון החמצן עובד כמו מכונה רוטטת. אני לא רוצה לדבר איתם על אילן, והם לא מתייחסים לפחדים הזולים שלי. אפשר ללכת לישון. הלוואי שרעש החמצן יפסיק.

• החלק השני של הסיפור "תחרות" יפורסם מחר
  

• סמי ברדוגו (1970), סופר ומנחה סדנאות כתיבה, פרסם את קובץ הסיפורים "ילדה שחורה", את הרומן "ככה אני מדברת עם הרוח" ואת שתי הנובלות "יתומים"