הנשיא העניק חנינה? על שר המשפטים לאשרה

שר המשפטים חייב לחתום על חנינה שנשיא המדינה מחליט להעניק ואין לו שיקול דעת להתנגד להחלטת הנשיא - כך קבעו היום (ג') שופטי בית המשפט העליון.

לדברי השופטים, חתימתו של שר המשפטים על החנינה נועדה להבטיח שכל המידע הרלוונטי הובא בפני הנשיא, אך החתימה לא נועדה להעניק לו מעמד של שותף להכרעה בענייני חנינה.

הסוגיה שהובאה בפני שופטי העליון היתה עתירתו של ניר זוהר, שהורשע ב-1996 בעבירות של רצח, אונס וחטיפה לשם עבירת מין. דינו נגזר למאסר עולם ולאחר שביקש מהנשיא קיצור בעונשו, החליט הנשיא דאז, משה קצב, לקצוב את עונשו ל-32 שנות מאסר.

ציפי לבני, ששימשה באותה תקופה כשרת המשפטים, סרבה לחתום על ההקלה בעונש, בשל המלצתה של ועדת השיחרורים, שדיווחה כי זוהר מוסיף בהתנהגותו העבריינית החמורה. שרי המשפטים שכיהנו לאחר לבני סירבו אף הם לחתום על ההקלה בעונש ובתגובה לכך הגיש זוהר עתירה לבג"ץ. זוהר טען בעתירתו כי שר המשפטים מחויב להוסיף את חתימתו לזו של נשיא המדינה.

ברוב של שני שופטים מול שופט אחד קיבלו שופטי בית המשפט העליון את טענתו של זוהר. השופטים אדמונד לוי ויורם

דנציגר קבעו כי שיקול הדעת להכריע במתן חנינה איננו מסור לשר המשפטים.

"משהונח כל החומר הרלוונטי בפני נשיא המדינה ומשהחליט הנשיא לחון את פלוני, הרי גם אם שר המשפטים אינו מסכים עם החלטתו של נשיא המדינה, עליו לחתום". כותבים השופטים.

השופט רובינשטיין, לעומת זאת, לא קיבל דעה זו וקבע כי אם אין הסכמה בין נשיא המדינה לשר המשפטים, השר אינו מחויב בחתימה.

לצד זאת, שופטי בית המשפט העליון דחו פה אחד את עתירתו של זוהר, כיוון שלדבריהם לא כל העובדות הנוגעות לזוהר הוצגו בפני נשיא המדינה.