מתפתל

"חייב לזוז", סרט תיעודי מוזיקלי, מספר על המפגש בין אהוד בנאי ויוסי אלפנט שהוליד את אלבום המופת של אהוד בנאי והפליטים. מפתיע כמה הסרט הזה מרגש ומעורר געגועים

יאיר רוה, סינמסקופפורסם: 24.12.08 , 09:57

סיפור אמיתי מלפני כמה שבועות: בעודי נוסע על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, ורגע לפני שהטפטוף נהפך למבול, עלתה במוחי מחשבה - יכול להיות שכל מה שאנחנו עושים, אהוד בנאי עשה כבר קודם? מערוגות השאנטי של ראש פינה ועד ההתקרבות לדת דרך רבי נחמן, נדמה ש־20 שנות הקריירה המוזיקלית של בנאי הן מעין תיעוד מקוצר של הלך הרוח הישראלי של ימינו, ותיעוד של מעבר מופלא מהשוליים למרכז - גם בגיאוגרפיה וגם בהכרת הציבור.

כיום, כשאהוד בנאי הוא האמן המושמע ביותר ברדיו הישראלי על פי נתוני אקו"ם, אולי זו לא חוכמה להצהיר חיבה למוזיקה שלו, שלא לדבר על זה שזו עשויה כעת להתפרש מצידי ככניעה למיינסטרים ולחיבת הרוב. אבל אם אני מגדיר את אהוד בנאי כמוזיקאי הישראלי המועדף עליי, הרי שזה נובע דווקא מהרגשות שנוצרו בי למוזיקה שלו דווקא בתחילת דרכו. עכשיו, 21 שנה אחרי אותה בכורה מופלאה, מגיע סרט תיעודי מקסים ומרגש, ונפלא ממש, שמספר את הסיפור מתחילתו ולמעשה מתעד איך נולד "אהוד בנאי והפליטים", אחד האלבומים הישראליים האהובים עליי בכל הזמנים.

אהוד בנאי והפליטים. עטיפת האלבום

לא יהיה לי מנוס אלא להתייחס אל הסרט הזה בגוף ראשון. בשנות ה־80 הייתי אנטי מוזיקה ישראלית. לא היה לי אף תקליט ישראלי. לא אהבתי שום אמן ישראלי. לא הרגשתי שמוזיקה ישראלית מדברת אליי או מבטאת אותי. אבל היה מוזיקאי ישראלי אחד שחשבתי שהוא הדבר הגדול ביותר שאי פעם נשמע בעברית: יוסי אלפנט. “סדר יום" של להקה רטורית,

הפרויקט של יוסי אלפנט וחבריו מ־1983, הוא בעיניי עד עצם היום הזה, השיר הישראלי הטוב בכל הזמניים. כשארבע שנים אחר כך שמעתי שאלפנט חבר לאחד, אהוד בנאי, והפיק לו תקליט, רצתי לקנות. הגעתי לבנאי בזכות אלפנט.

ב"חייב לזוז" בונה הבמאי אבידע לבני (“הימנית האחרונה של מכס בר" ופרקים ב"מדינת היהודים") שני מסלולים מאוד ברורים ומאוד מרגשים: יוסי אלפנט מצד אחד ואהוד בנאי מצד שני: זה מתחיל בתחילת שנות ה־80.

אלפנט מרגיש שהוא מתפספס בארץ. בנאי גם. הוא עובד בגננות, חוגג יום הולדת 30, ורואה איך אפילו הבן דוד הצעיר שלו, יובל, עוקף אותו בדרך לקריירה מוזיקלית. לבני משרטט מסלול התנגשות מרגש: נקודת המפגש כבר ידועה. מרגע שאלפנט ובנאי נפגשו עפו ניצוצות. אלפנט מגיע מהעולם של הפינגווין, קולנוע דן, הגל החדש של תל אביב, המקום שבו הירקון חולם להיות לונדון; בנאי מגיע מעולם אחר - משפחת בנאי, מסורת, ארץ ישראליות, חיפושים רוחניים.

לבני - שנעזר בתסריט בבוגרי גל"צ גידי אביבי ודרור נחום - מתאר היטב את הזגזג של בנאי: מצד אחד זוהר ארגוב, מצד שני ז'אן קונפליקט. באופן מדהים, “אהוד בנאי והפליטים", אלבום הבכורה שלו מ־1987, והחיבור בינו ובין אלפנט - בין צלילי הדרכים והרועים, והסאונד הבריטי הניו־ווייבי, הצליח להתיך את כל הקצוות האלה ליצירת אלבום מושלם.

"חייב לזוז" - בנוי יפה, מצולם יפה, ערוך יפה - לא רק מרכיב ומשרטט יפה את כל חלקי הסיפור, הוא גם מצליח לתאר באופן תמציתי אבל מדויק ומקיף מאוד את הסצנה המוזיקלית התל אביבית של האייטיז, רגעים שעושים את הסרט. כן, הסרט מעורר געגועים לפינגווין, למינימל קומפקט, לפורטיס, לקליק, לקולנוע דן, לרוקסן וללוגוס. שם, בלוגוס במדרחוב נחלת בנימין, ב־6.9.1991, הפרק הזה של המוזיקה הישראלית ושל הביוגרפיה של אהוד בנאי מגיע לקיצו: אלפנט קורס באמצע הופעה ומת מדום לב.

שמונה שנים אחריו מת גם ז'אן־ז'ק גולדברג, המתופף האגדי שהחזיק על כתפיו ובפניו החתומות

את כל סצנת הגל החדש התל אביבי. אבל בזכות מנועי הטורבו האלה, ואולי גם בזכות ההצלחה שהגיע מאוחר, בנאי ממשיך ליצור ולחפש. אין תקליט של בנאי שאני לא שואל את עצמי תוך כדי האזנה "איך אלפנט היה עושה את זה?”. והסרט הזה, שבו בנאי מתראיין בכנות כובשת, מהווה נקודת חיבור לצד הנוסף שלו: זה של הקולנוע.

החל מהקליפ המקסים שביים רענן אלכסנדרוביץ' (אז סטודנט לקולנוע) ל"מהרי נא" ועד לפרס האקדמיה לקולנוע על הפסקול שהלחין ל"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", הפיצ'ר של אותו אלכסנדרוביץ' כמה שנים אחר כך, בנאי מוכיח שיש לו לא רק טעם משובח בפרטנרים מוזיקליים, אלא גם בקולנוע. “חייב לזוז" מתמקד - וטוב שכך - ברגע בקריירה של בנאי. אבל דרכה הוא מצליח ללכוד תקופה, חבורה, מיליה, וגם בזכות אותו גרגר, המעט המחזיק את המרובה, אנו נחשפים לקריירה שלמה של יוצר, אחד הבודדים בארץ שמצליח לרגש אותי בכזאת עקביות. וכן, י. מתגעגעים. גגגג