רשימות "כוכבים"? רק בישראל
רק כאן מעזות המפלגות לקושש סלבריטאים בגרוש, מבלי שאיש מהם עמד אי-פעם בפני אזרחים כדי להסביר למה צריך לבחור בו, או מה מצדיק את ישיבתו בבית הנבחרים
בימים אלה יתייצבו כמה עשרות נציגים של מפלגות שונות כדי להגיש את רשימות המועמדים מטעמן לכנסת ה-18, אבל לכולנו, הטמבלים שמתבקשים לבוא לקלפי, כבר ברור שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בקריסה מוחלטת. רק לא שפויים בעליל עוד יכולים לטעון שהיא קיימת. הבחירות שיתקיימו ב-10 בפברואר יניבו כנסת לא דמוקרטית: לפחות שליש מחבריה נבחרו בידי שלושה-ארבעה אנשים, וכל היתר בעזרת מניפולציות, קומבינות ודילים מבישים.
בש"ס, למשל, הרב עובדיה יוסף הוא ה"וועדה המסדרת". הליך דמוקרטי בוודאי שאין שם. כל הפיונים מתייצבים בסך למבחן, חנוטים בחליפות שחורות, מוכנים ומזומנים לקיים את שליחותם. בסופו של דבר הם נבחרים "פה אחד" ורצים לספר בשבחי עולם הדמוקרטיה הישראלית לחבריהם במפלגות החרדיות האחרות.
אצל החילונים המצב לא יותר טוב. אביגדור ליברמן, לדוגמא, אמנם "בחר" רשימה יפה ועל כך בוודאי מגיעות לו ברכות, אבל מעבר לכך קשה לומר שכל מי שיהיה חבר כנסת מטעמה של ישראל ביתנו עבר את אותה כברת דרך בפוליטיקה המצדיקה את היותו בין 120 נבחרי הציבור במדינה שלנו.
ש"ס, ליברמן והמפלגות החרדיות ינפקו לבדן לא פחות מ-30 חברי כנסת שלא עברו כל מבחן דמוקרטי. יהיו בוודאי עוד לא מעט חברי כנסת ש"יתגנבו" בדרכים כאלה ואחרות לאולם המליאה. מפלגות הכיס שבהן לא מתקיים כל הליך דמוקרטי, אלא רק "הקפצות", תחת שמות שונים ומשונים, עושות את הדברים האלה כעניין שבשגרה.
גם במרצ הוותיקה לא התנזרו מן השיטה המשונה הזאת: ניצן הורוביץ "הוקפץ" תחת מעטה של "איחוד" עם תנועת שמאל חדשה שיזמו בכלל אחרים. לבית היהודי, שמו המכובס של האיחוד הלאומי, מן הצד האחר של המפה הפוליטית, השתחל אורי אורבך; אין לי דבר נגד כל הפיגורות האלה שבאו משום מקום, כאילו כדי לשמח את ההמונים הנבערים מדעת, אבל זאת בוודאי לא דמוקרטיה.
ועוד לא אמרתי כלום על המפלגות הגדולות, שם מתנהלים מפקדים פיקטיביים לפני הפריימריז, בסגנון אולטרה-בולשביקי, כשהנבחרים מצליחים להשחיל את עצמם לרשימות המועמדים לאחר ששניים-שלושה קבלני קולות אספו עבורם בארגזים של קרטון כמה אלפי קולות במקומות עבודה מאורגנים. את "דמי החבר" לא משלמים כמובן ה"מתפקדים", אבל בסופו של "יום הפריימריז", כל הפוליטיקאים יוצאים לתקשורת ומספרים בשבחי "החגיגה הדמוקרטית". גם רשימות החיסול, או התמיכה, תלוי בדובר, אם הוא בפנים או בחוץ, אינן מוסיפות איכות לנבחרת שבה אחר כך מתפארים המועמדים לראשות הממשלה. בקיצור, פארסה דביקה שמעוררת בחילה.
פוליטיקה היא מקצוע, ובארה"ב יודעים זאת היטב. אין קפיצות דרך. הנבחר עובר מסלול ארוך ומייגע שבמהלכו הוא נחשף לקהלים רבים בתפקידים ציבוריים שונים, לפני שהוא מעז להציע את עצמו לתפקיד במישור הלאומי. רק בישראל שיטת "הכוכבים" עובדת; רק כאן מעזות המפלגות לקושש, כמו עצים למדורות בל"ג בעומר, סלבריטאים בגרוש, מבלי שאיש מהם עמד אי-פעם בפני ציבור של אזרחים כדי להסביר למה צריך לבחור בו, או מה עשה בחייו המצדיק את ישיבתו בבית הנבחרים.
הגיעה השעה לעבור לדמוקרטיה של ממש. הבחירה ב"רשימות" היא לא דמוקרטיה. לא באנגליה ולא בארה"ב אין "דמוקרטיה" מן הסוג הזה שהשחיתות טבועה בה מעצם טיבה - ויש רק דרך אחת לעשות זאת: לעבור לשיטה האזורית.
ב-120 אזורי בחירה ייבחרו 120 חברי הכנסת. זה עובד נפלא במקומות אחרים. הנבחרים חייבים רק לבוחריהם. אין מניפולציות ואין "הקפצות". איש-איש נבחר לפי כישוריו. ראש הממשלה על פי השיטה הזאת, ייבחר אישית לארבע שנים.
עוד לא מאוחר לשנות את השיטה.
ד"ר חיים משגב הוא עורך דין ומרצה במיכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
