הסערה שבחוץ מתאימה למה שקורה בלב שלי
את באמת סוג של פרח מיוחד, מאותם זנים נדירים שאתה רוצה שיהיו לך, שאתה רוצה לקבל. אבל אני, כגנן בשדה האהבה, אולי לא השכלתי להשקות אותך כמו שצריך, והזוגיות שלנו נבלה אל מול פניי המאוכזבים. שלום פרח גן עדן. מכתב גלוי
יש לי הרבה דברים לומר לך, דברים שאולי עדיף כבר שלא אגיד ואתן למצב להיות כמות שהוא, כמו שבחרנו. לפעמים אין טעם לבחון, להסתכל, לחשוב, לנסות. לפעמים יש לנו כבר את התשובות. מבט אחד בעיניים, והכל מובן לי. אני יודע הכל, ועם זאת, חושב שאין לי מושג.
אחרי לילה חורפי וסוער, גם רגשית, הסופות שבחוץ הן האנלוגיה הכי טובה למה שמתרחש אצלי בלב: חוסר הוודאות, הכאב שעולה עם כל מחשבה עלייך, ההזדקקות למשהו חם בדמותך והשיברון של עץ חיי.
היינו שם. כמעט נגענו בחלום, שהתנפץ למול עינינו בבת אחת. אנחנו אולי באמת שונים, כמו שאמרת, אם כי אני חושב שגם די דומים, אבל אני חושב שזה היה המהלך הנכון. המועקה שהתגלגלה במורד הגרון חדרה אל הלב והתפשטה להווייה שלנו – סופה לעלות על גרדום הזוגיות ולהשתחרר, ולהצטרף אל גן העדן של מועקות אחרות בחיי, בחיינו.
פעם כתבתי לך באיזה סמס של שעת לילה מאוחרת שרווח לי שהכרתי אותך. באמת התכוונתי לזה. אלוהים עדי. את באמת סוג של פרח מיוחד, מאותם זנים נדירים שאתה רוצה שיהיו לך, שאתה רוצה לקבל. אבל אני, כגנן בשדה האהבה, אולי לא השכלתי להשקות אותך כמו שצריך, והזוגיות שלנו נבלה אל מול פניי המאוכזבים.
גורל שהפגיש שני לבבות חושקים
זה התחיל מעולה, כמו ששנינו חלמנו, כמו ששנינו רצינו, כמו ששנינו אולי אהבנו לספר. לא שידוך, לא באינטרנט, לא בבר – אלא פשוט הגורל שהפגיש שני לבבות שחושקים. באותם ימים, הייתי המאוהב באדם. כבר אז, דמיינתי איך אני מפתיע אותך ליום ההולדתך שמתקרב ולוקח אותך לפריז שלא היית בה מעולם, ומראה לך את כל המקומות האהובים עלי.
איך היינו עושים אהבה בכל מקום, מתנשקים בכל קרן רחוב, מתלבשים בבגדים חורפיים יפים, ונותנים ציונים ליין האדום שאנו שותים במסעדות ובתי הקפה המצויירים של סן ז'רמן.
כמה חלומות, כמה תוכניות, כמה רציתי אותך. אבל כמו שלנוֹן כבר אמר, החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות. האנושיות שבנו גורמת לנו לרצות, לפנטז, לכוון – אבל לעולם נקבל משהו קצת שונה, קצת אחר.
הרי הנשים החשובות בחיי שנינו כבר אמרו לנו שגם אנחנו לא מושלמים. אני כל הזמן חושב על זה. חושב על כך שיש מישהי שגם מתפשרת איתי, עם מה שאני. מנסה להעלות את הדפיקויות שבי, והן רבות, וחושב על כך שגם את בוודאי נושכת שפתיים.
אבל את הרגש אי אפשר לנשוך יותר מדי זמן. הרגש הוא אדון לעצמו, אף אחד לא אומר לו "זה בסדר, אף אחד לא מושלם", או "צריך קצת זמן, לא אוהבים מישהו אחרי כל כך מעט זמן". הרגש רוצה לדעת אם זה כן או לא. הוא לא מכיר את הצבע אפור. הוא הדחיק את המילה "אולי", ומתעלם כבר שנים מהמושג "יש מצב".
כנראה לנו אכן "היה מצב". אולי מהמצבים הטובים שהיו לי, מהמושכלים, מהבשלים ומהיפים שבהם. אבל עכשיו את הולכת להתאכסן במגירה בתוך ליבי, במחלקת "האהבות הטובות שלי שלא החזיקו מעמד". את הולכת להיות עוד זיכרון מדהים וחשוב של "למה גם הפעם זה לא הלך?".
לאט לאט, שערותייך המוזהבות ייעלמו מחדרי הקטן
בימים הקרובים את הולכת להיות חלק מכל דבר שאחשוב עליו או אעשה. מכל שיר שאשמע ברדיו, מכל בגד שפעם לבשתי במחיצתך, מכל רמזור שאי פעם עברתי בדרך אלייך. לאט לאט, שערותייך המוזהבות ייעלמו מחדרי הקטן, גם אלו שנשמטו על הרצפה ייאספו בין ידיי, מלוּווֹת במבט אחרון של זיכרון.
מחוות קטנות שלקחתי איתי בזמן שהיינו יחד, דברים שלמדתי ממך ותאווה לזוגיות כמו שהיתה לי איתך, יופנמו בתוך היסטוריית היחסים של חיי, כשהמחשבה הנכונה היא ללמוד מכך לפעם הבאה.
מי בכלל חושב על הפעם הבאה? מי יודע בכלל מתי היא תבוא, אם בכלל? מי בכלל רוצה עכשיו?
אבל אני יודע שאני רוצה. רוצה שיהיה לך טוב. מגיע לך את השגרה הזוגית שאת כל כך חושקת בה, שכל כך מתאימה לך. שלי היא קצת מפריעה עדיין. שלי היא עדיין נחשבת כאויב.
את פרח אמיתי, כבר אמרתי? גם אם כן וגם אם לא, אני רוצה שתדעי שאני חושב שאת מיוחדת, ולהיות עם מישהי מיוחדת זה הדבר שהכי חשוב לי. אז תודה. תודה שהסכמת לקבל אותי, דפוק כמו שאני. תודה שהסכמת לבזבז עלי את התקופה שהיינו יחד. מגיע לך את הטוב ביותר ולהיות מאושרת, ואני יודע שזה גם יקרה. כי את לא סתם פרח, את פרח גן עדן.
ואני? אני סתם עוד איזה גנן נצחי בשדה האהבה, מנסה לגדל פרחים ומתאכזב.
- עוד סיפורים וטורים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
