חזון כבוד האדם

לרגל מותו, להלן הנאום אותו נשא הרולד פינטר בטקס קבלת פרס נובל ב-2005. הנאום לקוח מתוך "הרולד פינטר / אמנות, אמת ופוליטיקה – המחזות הפוליטיים ונאום פרס נובל". תרגם וערך: אברהם עוז, סדרת ושתי, הוצאת רסלינג, 2006, 141 עמודים

בשנת 1958 כתבתי את הדברים הבאים:

"אין הבחנות ברורות בין המציאותי לבלתי מציאותי, ולא בין האמיתי לכוזב. שום דבר אינו בהכרח אמיתי או כוזב; הוא עשוי להיות אמיתי וכוזב בו-זמנית".

אני מאמין שקביעוֹת אלה עודן בעלות משמעות, ועודן ישימות לחקר המציאות באמצעות האמנות. ולפיכך, כסופר, אני עדיין עומד מאחוריהן, אבל כאזרח אינני יכול להחזיק בהן. מה אמיתי? מה כוזב?

מרבית המחזות נולדים מתוך שורה, מילה או דימוי. המילה, לרוב, מולידה דימוי. אביא שתי דוגמאות לשתי שורות שעלו בי לפתע, מן האין, ובעקבותיהן בא דימוי, ובעקבותיו באתי אני.

בכל אחד משני המקרים לא היה לי מידע נוסף.

נאום נוקב, הרולד פינטר (צילום: AFP)

"כהה" נשמע לי תיאור של צבע שיער, צבע שיער של מישהי, בתשובה לשאלה. בכל אחד מן המקרים הרגשתי צורך עז להתחקות אחר העניין. זה היה מהלך חזותי, מעבר איטי מצל לאור.

במחזה שהפך להיות הביתה ראיתי אדם נכנס לחדר שומם ומפנה את שאלתו אל אדם צעיר ממנו היושב על ספה מכוערת וקורא עיתון של מירוצים. איכשהו חשתי ש"אלף" היה אב ו"בית" היה בנו, אבל לא הייתה לי הוכחה. קיבלתי אישור לכך זמן קצר לאחר מכן, כש"בית" (שאחר כך הפך להיות לֶנִי) אומר ל"אלף" (שאחר כך נהיה מקס): "אבא, אכפת לך אם אני אשנה את הנושא? אני רוצה לשאול אותך משהו. ארוחת הערב הזאת שאכלנו קודם, מה היה השם שלה? איך אתה קורא לה? למה אתה לא קונה כלב? אתה הרי טבח כלבים. ברצינות. אתה חושב שאתה מבשל בשביל עדר של כלבים". אז מכיוון ש"בית" קורא ל"אלף" "אבא", נראה לי הגיוני להניח שהם אב ובנו. היה ברור גם ש"אלף" הוא הטבח, והבישול שלו לא נחשב מצטיין. האם ניתן להסיק מזה שלא הייתה אמא? לא ידעתי. אבל, כמו שאמרתי לעצמי באותו זמן, תחילותינו אינן צופות את אחריתנו.

אך כפי שאמרתי, החיפוש אחר האמת אינו נעצר לעולם. אין להשהות אותו, אין לדחותו. יש להתעמת איתו, מיד, שם, בו ברגע.

שפת ההר איננו מתיימר למגוון פעולה שכזה. הוא נותר אלים, קצר ומכוער. אבל החיילים במחזה מפיקים מעט הנאה מזה. אנחנו נוטים לשכוח לעתים שהמְּענים משתעממים בקלות. הם זקוקים למעט בידור על מנת לרומם את רוחם. עדות לכך היו כמובן האירועים באבּו גראייב בבגדד. שפת ההר נמשך רק עשרים דקות, אבל יכול היה להימשך שעה אחר שעה, עוד ועוד, אותה מתכונת חוזרת שוב ושוב, עוד ועוד, שעה אחר שעה.

השפה הפוליטית, בפי הפוליטיקאים, אינה מגיעה אל המחוזות האלה, שכן מרבית הפוליטיקאים, על פי העדות שבידינו, אינם מעוניינים בָּאמת אלא בַּכּוח ובשימור אותו כוח. כדי לשמר את אותו הכוח חייב הציבור להישאר באי-ידיעה, לחיות מתוך אי-ידיעת האמת, גם האמת על חייו שלו. על כן מה שסובב אותנו הוא מסכֶת שקרים עצומה, וממנה אנו ניזונים.

ג'ורג' וו. בוש בעיראק, מה היתה האמת? (צילום: רויטרס)

אך בטרם אשוב להווה, אני מבקש להתבונן בעבר הקרוב, וכוונתי למדיניות החוץ של ארצות הברית מאז תום מלחמת העולם השנייה. אני מאמין שחובה עלינו לבחון תקופה זו אפילו במידת עיון מוגבלת, שכן זה מה שמסגרת הזמן מניחה לנו כאן.

אך טענָתי כאן היא שפשעיה של ארצות הברית באותה תקופה לא נודעו אלא באורח שטחי, לא כל שכן לא תועדו, לא כל שכן לא הוּכּרו, לא כל שכן לא הוכרזו כפשעים כלל ועיקר. אני מאמין שיש לדבר על כך, ושלָאמת יש משמעות רבה לגבי מצבו של העולם ברגע זה. גם אם היו כפופות לאילוצים מסוימים בשל קיומה של ברית המועצות, פעולותיה של ארצות הברית ברחבי העולם הבהירו בעליל שהיא סמוכה ובטוחה שיש בידה הרשאה גורפת לעשות ככל העולה על רוחה.

נכחתי בפגישה בשגרירות ארצות הברית בלונדון בשנות ה-80 המאוחרות.

הקונגרס של ארצות הברית עמד להחליט אם להעניק עוד כסף לקוֹנטרָס במאבקם נגד מדינת ניקרגואה. הייתי חבר במשלחת שצידדה בעמדתה של מדינת ניקרגואה, אבל החבר החשוב ביותר באותה משלחת היה האב ג'וֹן מֶטקָאף. בראש הגוף האמריקאי עמד ריימונד זַייץ (אז המשנה לשגריר, ולימים השגריר בעצמו). האב מטקאף אמר: "אדוני, אני מופקד על קהילה בצפון ניקרגואה. אנשי הקהילה שלי בנו בית ספר, מרכז רפואי, מרכז תרבות. חיינו בשלום. לפני כמה חודשים תקף כוח של הקונטרס את הקהילה. הם הרסו הכול: את בית הספר, את המרכז הרפואי, את מרכז התרבות. הם אנסו אחיות ומורות, טבחו רופאים, באכזריות רבה. הם התנהגו כמו פראים. אנא פנה בדרישה לממשלת ארצות הברית שתפסיק את תמיכתה בפעילות הטרוריסטית המזעזעת הזאת".

כשקמנו לצאת מן השגרירות אמר לי אחד היועצים האמריקאים שהוא נהנה ממחזותיי. לא עניתי.

עליי להזכירכם שבאותו זמן השמיע הנשיא רייגן את ההצהרה הבאה: "הקונטרס הם המקבילה המוסרית של האבות המייסדים שלנו".

הסנדיניסטים היו רחוקים משלמוּת. גם הם נהגו במידה לא מעטה של שחצנות, והפילוסופיה הפוליטית שלהם הכילה לא מעט יסודות סותרים. אבל הם היו נבונים, רציונליים ותרבותיים. הם שמו להם למטרה לכונן חברה יציבה, הוגנת, פלורליסטית. עונש המוות בוטל. מאות אלפי איכרים מוכי רעב שבו לחיים. ליותר מ-100 אלף משפחות ניתנה הזכות להחזיק באדמות. נבנו אלפיים בתי ספר. מסע הסברה מרשים במיוחד למען לימוד קרוא וכתוב צמצם את האנאלפביתיות במדינה לכדי פחות משביעית האוכלוסייה. הוכרז חינוך חינם. הוקמו שירותי רפואה חינם. תמותת תינוקות הצטמצמה בשליש. הפּוֹליוֹ הובס כליל.

"ארצות הברית טיפחה והולידה כל משטר רודנות"

מה קרה לרגישות המוסרית שלנו? האם בכלל הייתה לנו כזאת אי פעם? מה פשר המילים הללו? האם הן מתייחסות למושג שכמעט ולא נמצא בשימוש בימינו – מצפון? מצפון שעניינו לא רק מעשינו שלנו, אלא לקיחת אחריות משותפת על מעשיהם של אחרים? כל זה מת ואיננו? הביטו על מפרץ גוונטאנמו. מאות אנשים עצורים ללא משפט למעלה משלוש שנים, ללא ייצוג משפטי או הליכים סדורים, עצורים מנהליים לתמיד. המתקן הבלתי חוקי בעליל הזה מופעל בהתרסה כנגד אמנת ז'נבה. הוא לא רק נסבל, אלא פועל תוך התעלמות כמעט מוחלטת מצד מה שקרוי "הקהילה הבינלאומית".

השערורייה הנפשעת הזאת מתבצעת על ידי מדינה המכריזה על עצמה "מנהיגת העולם החופשי". האם אנחנו זוכרים את אלה היושבים במפרץ גוונטאנמו? מה אומרת עליהם התקשורת? הם נזכרים מדי פעם – ידיעה קטנה בעמוד 6. הם הוטלו לשטח הפקר שממנו למעשה אולי לא יחזרו לעולם. ברגע זה רבים מהם שובתים רעב, מוזנים בכפייה, בכללם תושבים בריטיים. אין שום דבר מרגיע בהליכים האלה של הזנה בכפייה. לא סמי הרגעה, לא הרדמה. רק שפופרת תקועה לך באף ישר לתוך הגרון. אתה מקיא דם. זה עינוי. מה אמר על זה שר החוץ הבריטי? לא כלום.

למה לא? כי ארצות הברית אמרה: לבקר את התנהגותנו במפרץ גוונטאנמו הוא אקט בלתי ידידותי. אתם או איתנו או נגדנו. אז בְּלֵייר משתתק. הפלישה לעיראק הייתה מעשה שודדים, מעשה בוטה של טרור מדיני, המפגין זלזול מוחלט בעיקרון של חוק בינלאומי. הפלישה הייתה פעולה צבאית שרירותית שהתבצעה בהשראת סדרה של שקרים על גבי שקרים ותמרון גס של התקשורת ולפיכך של הציבור, מבצע שתכליתו הייתה לבצר את השליטה הצבאית והכלכלית האמריקאית במזרח התיכון במסווה – כמוצא אחרון, לאחר שכל ההצדקות האחרות כשלו בניסיון הצדקתן – של שחרור. הכרזה מעוררת פלצות של כוח צבאי הנושא באחריות למותם ולנכותם של אלפים על גבי אלפים של חפים מפשע.

זמן קצר לאחר הפלישה התפרסמה תמונה בעמוד השער של כמה עיתונים בריטיים, ובה נראה טוני בלייר מנשק את לחיו של ילד עיראקי קטן. "ילד אסיר תודה", נאמר בכיתוב. כמה ימים לאחר מכן נדפסו סיפור ותמונה, בעמוד פנימי, של ילד אחר בן ארבע, קטוע זרועות. משפחתו נהרגה מפגיעת טיל. הוא היה הניצול היחיד. "מתי אקבל את הזרועות שלי בחזרה?" הוא שאל. הסיפור הושמט.

טוני בלייר לא חיבק אותו בזרועותיו, וגם לא את גופו של ילד פגוע אחר, וגם לא שום גוף של גופה שותתת דם. דם הוא לכלוך. הוא מלכלך לך את החולצה ואת העניבה כשאתה נושא נאום גלוי לב בטלוויזיה.

אלפיים ההרוגים האמריקאים מהווים מבוכה גדולה. הם נשלחים אל קברם באפלה. הלוויות נערכות בחשאי, למנוע שערוריות. הנכים מרקיבים במיטותיהם, חלקם לשארית חייהם. וכך ההרוגים והנכים מרקיבים במשותף, בתוך קברים שונים זה מזה.

בֹּקֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

עָלוּ מִן הָאָרֶץ

מְאַכְּלוֹת בְּנֵי אָדָם

וּמֵאָז אֵשׁ,

וַאֲבַק שְׂרֵפָה מֵאָז,

וּמֵאָז דָּם.

בִּרְיוֹנִים וּמְטוֹסִים וְחֵילוֹת הַמּוּרִים,

בִּרְיוֹנִים וְטַבְּעוֹת-חוֹתָם וְרוֹזְנוֹת,

בִּרְיוֹנִים וּנְזִירֵי שְׁחוֹר יוֹרְקִים בְּרָכָה

מִשָּׁמַיִם בָּאוּ לַהֲרֹג יְלָדִים

וְעַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת דַּם יְלָדִים

זָרַם לוֹ פָּשׁוּט, כְּמוֹ דַּם יְלָדִים.

אֲבָנִים קוֹץ יָבֵשׁ יְכַרְסֵם וְיִירַק

צִפְעוֹנִים שֶׁהַצֶּפַע יִמְאַס בָּם

שֶׁל סְפָרַד מִתְקוֹמֵם בְּגֵאוּת

לְהַטְבִּיעַ אֶתְכֶם בְּגַל אֶחָד

שֶׁל גָּאוֹן וְשֶׁל סַכִּינִים.

גֶּנֶרָלִים

בּוֹגְדִים:

תִּרְאוּ אֶת בֵּיתִי הַמֵּת,

תִּרְאוּ אֶת סְפָרַד הַשְּׁבוּרָה,

אֲבָל מִכָּל בַּיִת מֵת תָּקוּם מַתֶּכֶת

בִּמְקוֹם פְּרָחִים

מִכָּל נֶקֶב כַּדּוּר בִּסְפָרַד

תָּקוּם סְפָרַד

מִכָּל יֶלֶד מֵת יָקוּם רוֹבֶה עִם עֵינַיִם

מִכָּל פֶּשַׁע אָיֹם יִוָּלְדוּ כַּדּוּרִים

שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם יִמְצְאוּ מַטָּרָה

בְּלֵב לִבְּכֶם.

עַל חֲלוֹמוֹת, עַל עָלִים,

עַל הָרֵי הַגַּעַשׁ הַגְּדוֹלִים שֶׁל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ?

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת.

מִי מָצָא אֶת הַגּוּף הַמֵּת?

גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִּמְצָא?

אֵיךְ נִמְצָא גּוּף הַמֵּת?

אוֹ דּוֹדוֹ, אֲחוֹתוֹ, אוֹ אִמּוֹ אוֹ בְּנוֹ

שֶׁל הַגּוּף הַזָּנוּחַ הַמֵּת?

הוּא נִזְנַח, הַגּוּף הַמֵּת?

מִי זָנַח אֶת גּוּף הַמֵּת?

הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת?

עַד כַּמָּה הִכַּרְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת?

אֵיךְ יָדַעֲתֶּם שֶׁגּוּף הַמֵּת מֵת?

עֲצַמְתֶּם אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו?

קְבַרְתֶּם אֶת הַגּוּף?

הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתוֹ זָנוּחַ?

נְשַׁקְתֶּם לַגּוּף הַמֵּת?