איך עוצרים רקטות מסוכר ודשן?
פרופ' אלון גני, מומחה לרקטות וטילים מהפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון, מסביר למה קל כל כך לבנות קסאם ומה ההבדל בינו לבין רקטות אחרות עם טווח פגיעה גדול יותר
מדוע קשה כל כך להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל מרצועת עזה? מהם הגראדים והקסאמים ומדוע קל כל כך לאנשי החמאס להרכיבם ולשגרם? פרופ' אלון גני, מומחה לטילים ורקטות בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון, משיב.
"הגראדים הם קטיושות, כלומר רקטות תקניות שמגיעות לרצועה מוכנות לשיגור. אלו רקטות ותיקות למדי שהדיוק שלהן די טוב. קסאם לעומתן היא רקטה פשוטה מאוד, הגוף שלה עשוי בדרך כלל מצינור די רגיל בקוטר של 10 ס"מ בערך, בצינור הזה קודחים נחיר פליטה או מספר נחירים. ההודף, מה שנהוג לקרוא לו דלק, מורכב בדרך כלל מחומרים אותם ניתן להשיג מאוד בקלות. הדלק מורכב מסוכר ומחומר מחמצן (שנועד להגביר את עוצמת הבעירה, א.ל), שהוא בעצם דשן כימי, אשלגן חנקתי". סוכר הוא מוצר מזון בסיסי, שקשה למנוע את אספקתו לרצועה, ואשלגן חנקתי סופק לרצועה בעבר על ידי חברות ישראליות כחומר דישון לשדות. מדוברות משרד החקלאות נמסר כי לפני כמה שנים יצא צו אלוף שאסר על מכירת אשלגן חנקתי לרצועת עזה, מאחר שהבינו כי הוא משמש לשיגור רקטות. מפירוט החומרים הבסיסיים מהם נבנית רקטת קסאם, ניתן להבין כיצד יש לחמאס מלאי כה גדול של רקטות כאלה, ומדוע קשה כל כך לפגוע ביכולת הייצור שלהן.
תרשים: דרור ברלי, אינפוגרפיקה ,ידיעות אחרונות
"כל מה שצריך לעשות זה להתיך את הסוכר, להכניס את הדשן שבא כגרגירים וליצור גוש המוחזק על ידי הסוכר שחזר למצב מוצק. שני המרכיבים בוערים יחד כדי ליצור את ההדף, עוצמת ההדף קטנה ביותר מ-50% מזו של הודף מודרני אבל לנשק טרור זה מספיק. הרקטה עצמה עשויה בצורה די פשוטה. מוסיפים לצינור סנפירים מפח פלדה פשוט, שמעצבים אותו במחרטה לצורה של סנפיר. את החלק העליון אוטמים ונותנים לו צורה של קונוס כדי ליצור מבנה אווירונאוטי נכון. מאחור קודחים נחירי פליטה. קל היום למצוא אתרי אינטרנט שמסבירים איך לעשות דברים כאלה. זהו נשק טרור: דיוק נמוך, פיזור לא טוב, לא יציב במעופו אבל יכול לפגוע וכשיורים הרבה רקטות אז פעם בכמה זמן זה הורג".
גראדים הם כבר סיפור אחר. זהו נשק תקני במגיע לרצועת עזה מוכן לשיגור. טווח הפגיעה גדול יותר. אם קסאם פוגע במרחק של עד 9 קילומטרים אז גראד יכול להגיע עד לטווח של 24 קילומטרים.
איך מתמודדים עם איום הרקטות? מדבריו של פרופ' גני עולה כי הנזק שהן עלולות להסב לישראל הוא מזערי, בוודאי בהשוואה לתמונות שמגיעות מהרצועה בימים האחרונים, אך האפקט של השיגורים על המורל בעורף הוא משמעותי ונדמה שאין דרך להתגונן בפני נשק שמיוצר באמצעים כה בסיסיים. "מערכות ההגנה הן מוגבלות" מסביר גני. "מה שאפשר בעיקר לעשות זה להתגונן. למגן מבנים ולתת התרעה לפני נחיתת הרקטה. במקביל ישראל מפתחת מערכת שנקראת 'כיפת ברזל': הרעיון המרכזי הוא טיל זריז מאוד שיירט את הרקטה התוקפת, על ידי פיזור מסיבי של כדורי מתכת במסלול התעופה שלה. למערכת יש מכ"ם שנועד לחשב את המסלול הבליסטי ולהסיק איפה תפגע הרקטה. התפיסה היא לא לפגוע בכל רקטה אלא באלה שיגרמו את עיקר הנזק. אם הקסאם או הגראד בדרך למרכז מגורים אז שווה לירות עליו, אם הוא בדרך לשדה פתוח אז לא".
כדי למנוע שיגור, הכי פשוט היום זה לפגוע במשגרים עצמם ובמי שמפעיל אותם, לפני שהם פועלים. מה שמקשה על כך הוא העובדה שיש למשגרים יכולת הפעלה מרחוק. את הרקטות אפשר לזהות ולהשמיד מן האוויר, אורכו של גראד כ-375 ס"מ ומשקלו מעל 40 ק"ג, אך לא פחות יעיל מכך יהיה לפגוע בחומרי הגלם. לשם כך יש למנוע הברחה של צינורות, סוכר ואשלגן חנקתי לתוך הרצועה – ולהשמיד מחרטות ובתי מלאכה. "אני חושב שחלק ממה שיעשו עכשיו זה לפגוע בחומרי הגלם ובבתי המלאכה ולהשמיד מרכיבי הודף (מהם מכינים דלק, א.ל). אך כרגע נראה שיש להם מלאי גדול של חומרי גלם ורקטות מוגמרות, שהם צברו לאורך תקופת הרגיעה, בה לא הטרידו אותם. כרגע הם לא מייצרים אלא משגרים את מה שהם אגרו".
הבוקר שמענו על הפגיעה באשדוד, יותר מ-40 קילומטרים צפונית לרצועת עזה. "כאן כבר מדובר ברקטה עם טווח גבוה יותר מזה של הגראד אבל אני לא יודע איזו. חיזבאללה השתמש ברקטות דומות במלחמת לבנון השנייה (פג'אר 3 ופג'אר 5), כשירה על חיפה. בדרך כלל רקטות עם טווח פגיעה גדול יותר נושאות גם ראש נפץ גדול יותר והדיוק שלהן גבוה יותר. זו כבר רקטה יותר מתוחכמת שהם הצליחו להבריח. אלו רקטות ארטילריות, כלומר הן לא מונחות מרחוק אלא נעות במסלול בליסטי. הן לא מדויקות כמו הרקטות, הטילים והפצצות שלנו אבל מדויקות יותר מהגראד ויכולות לגרום לנזק גדול יותר".
