ללמוד מאחמד טיבי

בדיון בכנסת אמר ח"כ אחמד טיבי כי הוא מתנגד לפגיעה באזרחים באשר הם, אך הוסיף: "בכל פעם שנפגע ערבי זה כואב לי יותר, כי הוא בן הלאום שלי". טיבי מתמחה בהצהרות מקוממות ובמעשים שערורייתיים, אך דווקא האמירה הזו נראית לי לגיטימית, ואפילו מובנת מאליה. הרי בדיוק משום כך הערבים אינם משרתים בצבא: אנחנו מניחים שאכפת להם מאחיהם הערבים, יותר ממה שאכפת להם מאתנו.

מה בכל זאת אנחנו דורשים מהערבים? נאמנות אזרחית. שיכבשו את רגשותיהם, ויפעלו בעד מדינת ישראל, ולא נגדה. ואם אינם מסוגלים לעשות זאת, שיתכבדו ויעברו למדינה אחרת. לא ייתכן שבזמן מלחמה כוחות הביטחון צריכים להקצות חיילים ושוטרים להגנה מפני התפרעויות של ערביי ישראל. זה התחיל ב"מהומות אוקטובר", שלא היו מחאה אזרחית אלא מרי לאומי, ונקווה שנדע לגדוע את התופעה הזו באיבה.

אך מעבר לכך, עצם הנכונות של טיבי להודות שהוא דואג יותר לערבים, מציבה בפנינו אתגר מקביל. האם גם אנחנו מוכנים להודות שאנו דואגים יותר ליהודים? כאשר מתחולל אסון טבע בחו"ל, מיד התקשורת הישראלית עוסקת בשאלה האם "לכל הישראלים שלום". הפרובינציאליות הזו דווקא חביבה עליי, אבל בנוסח קצת שונה. אותי מטריד בעיקר האם "לכל היהודים שלום".

אני רוצה שכל בני האדם יזכו לשלום ולבריאות נצחיים. אבל אכפת לי יותר מיהודים, כשם שאכפת לי יותר מבני המשפחה שלי מאשר מאנשים זרים. כשאני שומע על אסון בחו"ל, אני מייחל למספר נפגעים נמוך ככל האפשר, מבני כל הלאומים וכל הדתות, אך אני דואג יותר ליהודים האמריקניים שאולי היו שם מאשר לבדואים נושאי תעודת זהות ישראלית.

את מי מעניינת עלילת דם?

בשנת 1840 נעלמו בדמשק נזיר איטלקי ומשרתו הערבי. מיד הפיצו הנוצרים שמועה שהיהודים שחטו את שניהם, כדי להכין מדמם מצות לפסח. שמונה יהודים נאסרו ועונו. שניים מהם מתו, ואחד "הודה" בלחץ העינויים. נוכח עלילת הדם, סר משה מונטיפיורי נזעק מבית הלורדים הבריטי כדי לעזור ליהודים בסוריה, והצליח לחלץ אותם מן הכלא. הוא לא היה נוסע לסוריה כדי לחלץ מוסלמים או נוצרים.

לעומתו, אברהם גייגר, מראשוני הרפורמים בגרמניה, כתב אז לאחד מידידיו שעלילת דמשק אינה מסעירה אותו במיוחד: "נראה לי חשוב יותר אם יורשה ליהודי פרוסיה להיות כימאים או עורכי דין מאשר הצלת יהדות אסיה ואפריקה, אם כי בתור אדם זה מעורר בי עניין". האמירה הזו מתועבת בעיניי, כמו בעיני כל יהודי נורמלי.

אין דבר שחשוב בעיניי יותר מאשר הצלת יהודים באשר הם. הרב סולובייצ'יק כתב כי יהודים בכל רחבי העולם, ללא הבדל אמונה או השקפה, קשורים בברית גורל. גורל כולנו אחד הוא.

בגמרא נשאל אחד החכמים האם אדם בעל שני ראשים הוא איש אחד או שניים. "אפשר לבדוק", הוא השיב, "נשפוך מים חמים על הראש האחד, ונראה אם הראש השני צועק". בדורות מאוחרים יותר, נשאל אחד מחכמי ישראל איך יודעים שהעם היהודי המפוזר בעולם כולו הוא אכן עם אחד. הוא ציטט את הסיפור הזה מן הגמרא, והוסיף: "גם בעם ישראל, אם מכאיבים ליהודי בתימן או באיראן, גם היהודי באמריקה צועק".

והנה משפט שלא חשבתי שאכתוב אי-פעם: אנחנו צריכים ללמוד מאחמד טיבי. אם הוא נאמן לעמו, ואיננו פוחד להצהיר על זהותו הלאומית המוצקה, קל וחומר שלנו אסור להסתתר תחת כינויים סתמיים של "זהות ישראלית". קודם כל אנחנו יהודים. אכפת לנו מכל העולם, אבל מיהודים אכפת לנו יותר.