המרחב הכי מוגן לילדים הוא בידיים שלכם
לפחד של הקטנים מפני הקסאמים אין רגעים נכונים. הוא יכול לחלחל אל הנשמה או להציף אותה בבת אחת, ברעד או בזעקה או בכתם בחזית המכנסיים או בבכי גדול. אריאנה מלמד מתפללת שיהיה לנו כוח להמשיך להיות מרחב מוגן עבורם
המרחב המוגן האמיתי שלהם זה אנחנו. לא ממ"ד מצויד, לא מקלט מרוהט ולא משחקייה משובבת בתוך מיגונית בטון. אנחנו פיקוד העורף, הדרג המדיני ומקבלי ההחלטות של הילדים בזמן מלחמה.
כשהשורות האלה נכתבות, עשרות אלפי אמהות מוצאות את עצמן, לראשונה בחייהן, בתוך רצועה סגולה או ירוקה במפה חדשה של איום. הוא לא איום קיומי ולא אסטרטגי, הן יודעות, ובכל זאת הוא שם. ובבוקר הזה, כמו בכל אחד מימי המלחמות שעוד יבואו, אמהות נפרדות מן הנתונים הסטטיסטיים והיועצים הבליסטיים והאסטרטגים בפרוטה, ומעכשיו ועד שהכל ייגמר, או עד לפעם הבאה, אי אפשר להרים את העיניים. הן נעוצות באלה שרואים את העולם מגובה מטר, מטר וקצת מאוד.
תינוקות, יגלו האמהות האלה, הם הכי קלים. כשיש חצי דקה או פחות להיכנס לאן שצריך, מרימים, מחבקים, נכנסים, מתכווצים קצת, מחכים, נושמים, יוצאים - ולא צריך להסביר כלום. גם לא צריך לרדוף אחריהם ולהתפלל לשובו של חבל הטבור. רק שיהיו קרובים, רק שיהיו בטווח ראייה.
הקצת-יותר-גדולים, עדיין תינוקות בעינינו אבל בוגרים בעיני עצמם, כבר יודעים להתלבש לבד וכבר מבינים שיש בעולם אנשים רעים, אבל לא תמיד ברור היכן הם נמצאים. עבור אלה, הייתי מבקשת מן האמהות החדשות מהרצועות במפות החדשות - תתנתקו קצת. שום טובה לא תצמח לקטנים שלכן מכך שהטלוויזיה דולקת, מעל לראשיהם ובתוך אוזניהם, בכל רגע שמשודרת נפילה.
בניגוד גמור לצורך האובססיבי של הישראלים להיות מול המסך עד יעבור זעם, לילדים אין כל צורך בזעם הזה. וכן, הם שומעים ומבינים וקולטים, אפילו אם נדמה לנו שהם סתם בונים רקטה מלגו על השטיח ושקועים בעולם אחר.
לא כולם פוחדים בעת ובעונה אחת, לא כולם מעבדים בראשיהם את המצב החדש לכלל תגובה של בעתה ברגע "הנכון." לפחד אין רגעים נכונים והוא יכול לחלחל אל הנשמה לאיטו או להציף אותה בבת אחת, ברעד או בזעקה או בכתם המסגיר בחזית המכנסיים או בבכי גדול ונורא. כשיבוא, אם יבוא, המרחב הכי מוגן הוא בין הידיים שלכן, בהבנה שפתאום הם נהיו קטנים יותר ופחות עצמאיים גם בעיני עצמם. הם צריכים אפוא לחזור אל המקום הבטוח הראשון של חייהם, שבו שומעים פעימה של לב וגרגור של בטן, מריחים סבון ממקלחת ועור חשוף, מרגישים יד מלטפת ואולי לא רואים כלום כי עוצמים את העיניים וכך מרחיקים את העולם. העולם פשוט נהיה מסובך מדי.
אחר כך יבואו המומחים ויגידו שצריך לשמור על שגרה וצריך לדבר על המלחמה וצריך להסביר לילדים, על פי הבנתם, מה לכל הרוחות קורה פה ולמה הקייטנה סגורה ומה זה מוות ומתי "בום" הוא אות לרעה ומתי סתם טריקה של דלת. פסיכולוגים שוחרי טוב יפרקו את המצב לגורמים ויישמעו חכמים נורא, אבל כל מה שיש להם לומר בכלל לא מתקרב אל הילד הפרטי של אמא אחת. גם היא חרדה כמוהו, אולי אפילו יותר.
והאמא הזאת - כמו מיליונים של אמהות לפניה, בכל המלחמות של כל הזמנים, בכל הצדדים הצודקים והלא צודקים שיושבים בהם אזרחים, תצטרך ללמוד ממש מיד שלה עצמה אין זמן ואין אפשרות ואין הצדקה להפגין את חרדותיה שלה בפני ילדים. במלחמה האחרונה, כשהילדים ואני היינו נקודות זעירות על מפה שכזאת, מה ששמר עליי מפני החרדה הוא הכעס העצום על מי שהפקיר אותנו ככה בצפון. ראיתי אמהות אחרות, כועסות פחות וחרדות יותר, מתזזות ילדים שלא לצורך, כי לא הייתה אפשרות לפרוק את החרדה או לזרוק אותה לאנשהו.
אז מה עושים? נושמים עמוק, מורידים מהלך, מתרכזים בעיקר, מוותרים להם על עבירות קלות ואיסורים של יומיום, מקפידים שישתו מספיק מים ומבינים את הצורך הפיזי העמוק בפחמימות מנחמות. מלחמה היא חגיגה גדולה של יצרני חטיפים.
והכי חשוב: שומרים על סדר יום. גם אם לא ברור בדיוק מה עושים עכשיו, אם נשארים בבית או נוסעים למקום בטוח יותר, אם מחר יהיו לימודים או לא, ומתי כבר תיגמר המלחמה המעצבנת הזאת שבגללה אי אפשר, על פי השקפתם, לעשות כלום. מלהטטים וממציאים סדר יום, ומשחקים איתם: משחקים המון, בכל מה שירצו ובכל מה שאפשר להמציא לאותו רגע. וכשמביטים בהם, עדיין בגובה מטר וקצת, אפשר לעבור לשניות ספורות לטייס אוטומטי ולשחק עם עצמנו: נגיד, באמונה שלאמהות בצד השני כואב פחות. או באמונה שפעם, כשיגדלו ילדי שני הצדדים, כל זה כבר לא יהיה. ואם נותר עוד רגע פנוי, אפשר לנסות להתפלל שיהיה לנו די כוח, בכל המלחמות שעוד יבואו, להמשיך להיות מרחב מוגן.
