מתקשרים את עצמנו לדעת
לא כל מבוגר שנבהל או ילד שבוכה אחרי פיצוץ חייב להיכנס בבהילות ומול המצלמות לאמבולנס. היסטריית "נפגעי החרדה" מעודדת את מוטיבציית הירי של הצד השני, והדיווח המיידי על מקום נפילת הרקטה משפר לאין שיעור את הדיוק
בחמאס הגיעו כנראה למסקנה, שישראל רוצה לסיים בימים הקרובים את הלחימה. לכן הם מגבירים את הירי. לפי כל הסימנים, הדיווחים בתקשורת - על שבמשרד החוץ כבר מכינים "אסטרטגיית יציאה" מדינית, ובמערכת הביטחון מוכנים ל"הפוגה הומניטרית" - משדרים לזרוע הצבאית של הארגון כי ישראל חוששת ממהלך קרקעי, ולכן מעוניינת להפסיק את הלחימה מוקדם ככל האפשר ולתרגם את הישגי המערכה האווירית להסכם הפסת אש ארוך טווח בתנאיה.
לפיכך ממהרים כעת בצד השני להוציא מהמחסנים את הגראדים ארוכי הטווח ולשגרם לעבר באר-שבע ושאר היישובים, הנמצאים בקצה הטווח שאליו יכולות להגיע הרקטות שבידיהם. זאת במטרה להגיע להפסקת האש תוך שיגור מסר לתומכיהם בעולם הערבי ולישראל: נלחמתם נגדנו בכל האמצעים המתוחכמים שבידיכם - ועד הסוף לא הצלחתם לשבור את רוחנו ואת יכולותינו הצבאיות. לראיה - אנחנו אלה שמסלימים עד הרגע האחרון ללחימה. בדיוק כך פעל חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, מה שאיפשר לו לטעון ל"ניצחון אלוהי". בהבדל אחד: נסראללה עשה זאת באמצעות כמות הרקטות ששיגרו אנשיו; חמאס מנסה לייצר אפקט דומה באמצעות הטווח והדיוק. זאת מפני שהפעילות האווירית של ישראל פגעה ופוגעת בשיטתיות ביכולתו לשנע כמויות גדולות של רקטות לאזורי השיגור ולשגרן בצורה מוסתרת (מבורות מוסווים).
הם עושים זאת במקצועיות, לפי כל כללי הטיווח של רקטות ארטילריות. זה לא מאוד מסובך: הם מחכים לעננות סמיכה ונמוכה, שמפריעה לחלק ניכר מכלי הטיס שמפעיל המודיעין הישראלי "לראות" את הנעשה על הקרקע ולסכל את ההכנות לשיגור; אחר-כך הם מביאים במהירות, בחסות החשיכה ומזג-האוויר, מספר מצומצם של רקטות ארוכות טווח לאתרי שיגור. מיקום נקודת השיגור, כמו גם הטווח והאזימוט (כיוןן ביחס לצפון) ליישוב הישראלי, כבר מדודים במדויק על מפת צילום שהם מקבלים מהאינטרנט, באמצעות תוכנת "Google Earth". כך שמה שנותר למשגרים לעשות זה להניח את הרקטה, בזווית ההגבהה ובכיוון שנקבעו מראש (באמצעות שימוש במד זווית ובמצפן פשוטים); למתוח כבל הפעלה חשמלי לספק כוח או לחבר את ספק הכוח לשעון מטבח פשוט, שיסגור את המעגל החשמלי אחרי שהמפעילים יהיו הרחק מהמקום; בסוף מתקינים את המרעום בראש הנפץ של הטיל ומפעילים את השעון.
עד באר-שבע, עם קצת עזרה מהמסך הקטן
אבל בכך לא תמה המלאכה: רוב הרקטות - כ-75 אחוזים מהן - מתפוצצות בשטחים פתוחים ואינן גורמות אבדות או נזק. הסטטיסטיקה הזו נכונה בכלל וגם בעימות הנוכחי. לכן צריך לשגר כמה רקטות, כדי להגיע לטווח ולפגיעה המבוקשים; בעיקר אם מדובר במטרה חדשה, קרי - יישוב ישראלי שלא טווח עד כה. אבל לחמאס יש מספר מוגבל של רקטות לטווחים של 40 ק"מ ומעלה - רק כמה עשרות - ולכן הוא חייב לחסוך. כאן באה לעזרתו התקשורת הישראלית והבינלאומית, המדווחת לצוותי השיגור היכן בדיוק התפוצצו הרקטות ואיזה נזק גרמו. על סמך מידע אמין זה, שחמאס מקבל בזמן אמת כמעט, מתקנים צוותי השיגור את זווית ההגבהה ואת האזימוט. השיגור השני או השלישי כבר פוגע במטרה המבוקשת.
כך למשל, ביום שני בבוקר הם התחילו לטווח את אשדוד. הרקטה ארוכת הטווח הראשונה התפוצצה בגן יבנה, אחרת נפלה ביישוב סמוך. בחמאס שמעו את הדיווח, חיפשו היכן גן יבנה נמצאת על המפה, תיקנו טווח, שינו אזימוט - ושלשום בערב כבר נהרגה אירית שטרית בלב אשדוד. אשה נוספת נפצעה. בדיוק אותו דבר היה אתמול בבאר-שבע: בצהריים שיגר חמאס, כנראה בפעם הראשונה, לעבר בירת הנגב. הרקטה נפלה ברהט, עשרה קילומטרים ממערב לבאר-שבע. סביר להניח שחמאס לא התכוון לפגוע בעיר הבדואית הגדולה, שבה יש לארגון מספר לא מועט של אוהדים. הכיוון היה נכון, אבל זו הייתה "רקטה קצרה", כפי שקוראים לזה בלשון המקצועית. זה קורה אם משום שחומר הנפץ ההודף בגראד היה מועט מדי או שהתקלקל, ואם מפני שחישוב זווית ההגבהה של הרקטה בעת השיגור היה שגוי. אבל אין בעיה: צוות השיגור קיבל ממסכי הטלוויזיה דיווח מיידי, תיקן את זווית ההגבה - ובערב כבר נחת גראד ארוך טווח בגן ילדים בבאר-שבע. פשוט לתפעול, אבל יעיל. זה סוד קסמה והצלחתה של ה"מוקאוומה" - והמקור לתסכולים שהיא מנחילה לנו.
לפני שהציבור בישראל יוצא לרחובות, לשפוך את זעמו על התקשורת, ולפני שהפוליטיקאים ואנשי הצבא מסתערים על הצנזורה בדרישה לחסום את הדיווחים מהשטח - כדאי לדעת עוד שתיים-שלוש עובדות: האחת - ישראל היא מדינה דמוקרטית, חלק מתרבות צריכת תקשורת גלובלית שבה פועלים אלפי ארגוני תקשורת, מדווחים ומסקרים מטעם עצמם. כמעט שלא ניתן לחסום את תנועות המידע, הנע במהירות מקצה אחד של הגלובוס למשנהו. אפילו רוסיה, שאינה מצטיינת ביחס סובלני ופתוח לתקשורת, לא מצליחה לעצור את הדיווחים מצ'צ'ניה.
שנית - הניסיון מוכיח שהיעדר מידע או מידע מוטה ומניפולטיבי מולידים שמועות והגזמות, שפגיעתן חמורה בעיקר בצד שיש לו מה להפסיד. הפגיעה במורל ובכושר העמידה של הציבור, הנוצרת עקב מניפולציות תקשורתיות ושמועות, חמורה לעתים מהפגיעה הפיזית. לכן חייבים למצוא את שביל הזהב. במקום שידורים ודיווחים מיידיים, שמעניקים לצד השני מידע בעל ערך צבאי בזמן אמת, אפשר לדווח בשיהוי. השהייה למשך כמה שעות בדיווח על אודות המיקום בו פגעה רקטה ועל הנזק שגרמה, תוכל למזער מאוד את יכולת החמאס, חיזבאללה או סוריה לטווח את טיליהם. כן, אפשר לאכוף כללים אלה גם על התקשורת הזרה ואפילו על נציגי "אל-ג'זירה" בישראל.
ההישג מוגבל - ה"חרדה" מעצימה אותו
גם אופי הדיווחים חשוב: היסטריה, זעקות שבר ותלונות, שכתבים משדרים בלהיטות בימים אלה מפי אזרחים מבוהלים - או מטעם עצמם - מגבירות את המוטיבציה לשיגור בצד האחר. הנתונים המוגזמים, למשל, על "נפגעי חרדה", מעצימים את ההישגים שבפועל הם מוגבלים למדי, של הטרור תלול-המסלול. לא כל מבוגר שנבהל ולא כל ילד שבוכה ומבקש מחסה בחיק אמו עקב פיצוץ רקטה, הוא "נפגע חרדה", שראוי לפינוי מתוקשר באמבולנס לבית חולים. לצערנו, יש לא מעט נפגעי חרדה אמיתיים שנגרם להם נזק פסיכולוגי ממשי. בהם צריך לטפל על פי מיטב השיטות הרפואיות.
אבל המספר פחות בהרבה מכפי שמד"א מדווח ומפנה לבית חולים. לעיתים קרובות, די בכמה מילות הרגעה של אדם קרוב, השומר על קור רוח, כדי להשיג בדיוק את מה שיעשו פסיכולוגים מדופלמים באין-ספור שיחות. איפוק והדחקה אינן מילים גסות; אלה מנגנונים נפשיים, שרובנו מצוידים בהם, והם מאפשרים לנו להתמודד בהצלחה רבה בעצמנו ובעזרת הקרובים לנו עם טראומות. כך לפחות למדתי מניסיוני האישי ומניסיונם של אחרים.
אנחנו נמצאים במערכה ארוכה על הבית ועל קיומנו, ואין סיבה שנעזור לאויב להתיש אותנו. כדאי בהקשר זה לצטט מנאום ה"דם, יזע ודמעות" המפורסם של צ'רציל: "לונדון יכולה לספוג זאת", קבע ראש ממשלת בריטניה בזמן הבליץ הגרמני - והתכוון לאלפי טונות הפצצות והטילים שספגה לונדון. ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. לציבור בישראל יש כושר עמידה לא פחות טוב מזה של הבריטים; אין סיבה שהתמונה המצטיירת בתקשורת תשקף מציאות שונה.
לפנייה לכתב/ת 
לדווח, אבל בהשהייה
צילום: הרצל יוסף
מומלצים
