שינאו את הדיכוי, הניחו למדוכאים

באופן פרדוקסלי, סגירותה של עזה החלה בשנות הסכמי השלום וכיום סגירות זו היא בבחינת מצור, שמהווה מנוע מרכזי לתבערה בדרום. הדיון על שאלת הגבול הוא דיון על יחסינו עם הפלסטינים. על קירות חומת ההפרדה ומעברי הגבול החסומים לעזה, משתברת דמותה של החברה הישראלית.

את האירוע של ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת קולומביה לאחר פריצת הגדר ברפיח, לא הייתי מוכנה להפסיד.  והרי אירועים אלה הם בית מלאכה לייצור של זהות לאומית.

נושא הכינוס: "עזה: בית הכלא הגדול ביותר בעולם". כל מקומות הישיבה נתפסו באחת, עשרות רבות של סטודנטים התקהלו ליד הדלת. נאדיה אבו אל חאג', פרופסור מהחוג לאנתרופולוגיה, ציטטה מספרו של ניב גורדון, חוקר ישראלי מאוניברסיטת בן גוריון. ההפרדה, כך למדה מספרו, היא צורת שליטה מרכזית בישראל. היא עמדה בלב מדיניות השלום לכאורה ובלב תוכנית ההתנתקות.

זכות הדיבור עברה לפרופ' מישראל. שניים מחבריו לפאנל הציעו לו את המיקרופון שלהם והוא אסף את שניהם ואמר בחיוך, "אני אעשה זאת בדרך הישראלית – אקח הכל". הקהל כבר מאוהב בו. "אדבר לא כחוקר אלא כאזרח מבויש. ישראל ממשיכה להציג עצמה כקורבן. אימת השואה עדיין מזינה את התוקפנות הישראלית", טען וציטט חייל שענה לשאלתו של עיתונאי בריטי, האם חייבים לחולל כל כך הרבה עוול. "זה או זה או מחנות הגזים", השיב החייל. "טראומה היא יועץ רע", אמר. "גם אנשי שדרות הם קורבנות של המדיניות הישראלית. שלטנו בעזה 40 שנה ויש לנו אחריות מלאה למה שקורה שם. השארנו אדמה חרוכה. לא הפסקנו את השליטה, רק את צורת השליטה. יש לדבר עם החמאס שמוכן להודנה של 25 שנה. חיי נצח במושגי המזרח התיכון".

הדובר השלישי היה ראש המרכז למזרח תיכון, פרופ' ראשיד חלידי. "את הביקורת על ישראל כולנו מכירים. אני רוצה לדבר על האחריות של האמריקנים והאיחוד האירופי, של הליגה הערבית ושל הפלסטינים עצמם". בכעס רב הוא מטיח ביקורת נוקבת במדיניות החוץ האמריקנית, במדינות הליגה הערבית שמאפשרות ומעוניינות בהמשך השליטה הישראלית, להבנתו, ובעיקר במנהיגות הפלסטינית ואופן התנהלותה בשנות אוסלו. לטענתו, כל הקהילה הפלסטינית נכשלה משום שלא השכילה להתאחד תחת מנהיגות אחת ולא לקחה אחריות פוליטית. הפלסטינים נכשלו מלהבין שהתקפות על אזרחים (פרופ' חאלידי כיוון לירי הקאסמים על שדרות ולפיגועי טרור) אינן מוסריות, לא חוקיות וטיפשיות.

שקט נפל בחדר. הוא קלקל את האפקטיביות של האירוע כטקס חניכה פוליטי. מבוכה נזרעה בקהל. והוא המשיך: "מה שקרה ברפיח הדגים שניתן להתנגד בצורות אחרות. פשע מלחמה זה פשע מלחמה. ישראל יכולה לטעות כי היא מוגנת על ידי ארצות הברית והתקשורת. אבל לפלסטינים אסור לטעות כל כך הרבה פעמים".

בשלב זה שיסה אותו הפרופ' מישראל. "אני מתפלא עליך. אתה לא יכול לצפות מהפלסטינים לכל זה. יש אי סימטריה ביחסים. אתה מדבר כאילו החיים הם מעבדה סטרילית והדברים מסובכים הרבה יותר. הפלסטינים הם הצד המדוכא, אתה לא יכול לצפות לכל זה". הקהל זיכה אותו במחיאות כפיים. אבל חאלידי בשלו. "הייתי לאחרונה בכינוס פוליטי בביירות וישב שם נציג חמאס ונציג פתח והציבור הצליף בהם על אופן התנהלותם. כי הציבור הפלסטיני חי את הביקורת הזו".

מי שמכיר את השמאל הישראלי לא התפלא. האירוע לימד על אחת מנקודות הכשל התיאורטיות והמוסריות של השמאל הישראלי: אנשיו יחזקו את העניין הפלסטיני אך לא את הפלסטינים. הם לעולם יקבעו את מעמדו כקורבן וככזה שאין ביכולתו לקבל אחריות לגורלו. הפלסטיני לעולם היה ויישאר ילד. השמאל הישראלי זיכה אותו במעמד של סובייקט אך לקח את קולו כסוכן.

הפרופ' הישראלי לא השכיל לראות את הטעם הרע הכרוך בהבעת עמדה זו כלפי פרופ' חאלידי, דובר מיומן של הנושא הפלסטיני במחקר, בתקשורת ובקמפוסים, מחזיק הקתדרה ע"ש אדוארד סעיד(!). לציבור הסטודנטים באירוע, כמו גם לציבור הישראלי נדמה כי הפרופ' הישראלי מקדם בדבריו את העניין הפלסטיני. אך כיצד ניתן לקדם זאת באמצעות שלילת יכולתם להביע קול, לקבל אחריות ולייצר ביקורת עצמית?

אדם פשוט, אמר אורוול בביקורת כלפי האינטלקטואלים, אינו יכול להיות כה שוטה. כל אדם פשוט שחי את המזרח התיכון יודע למנות פעולה פלסטינית ענפה: מהקמת התנועה הלאומית הפלסטינית, ארגוני זכויות אדם פלסטינים, ארגוני דת וסיוע עצמי, ארגוני התנגדות אלימים ולא אלימים, ועדי סטודנטים, פעולות התנגדות מאסיביות שיצרו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה. לפלסטינים קריירה מפוארת של התארגנויות ואקטיביזם. מי ששולל מהם את הביקורת העצמית שולל מהם גם את הישגיהם כסוכנים אקטיביים.

ו"ס נאיפול אמר: "שינאו את הדיכוי, פחדו מהמדוכאים". האינטראקציה הפטרונית של השמאל האינטקלקטואלי היהודי בישראל דורשת ניסוח אחר: שינאו את הדיכוי, פחדו מהמשחררים.

ד"ר מירב אהרון חקרה את הסכסוך הישראלי-פלסטני מהפרספקטיבה של שוק העבודה בתקופת הסכמי אוסלו. מרצה במחלקה לארכיקטורה בבצלאל ובחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים