כותבת בדם לבה
אשתו הקודמת של אבא והבת שמתה, הורים ניצולי שואה, חיים חדשים בדרום אפריקה וגירושין הם רק חלק מהחומרים שליוו את עדנה נוי מאז היתה ילדה. עכשיו בגיל 58 היא מוציאה ספר ראשון ואומרת: "אם יכולתי הייתי שואלת את אלוהים למה דווקא אני קיבלתי את מה שקיבלתי"
כשעדנה נוי הייתה בת שלוש או ארבע, פתחו בפניה הוריה את האלבום המשפחתי. "זאת האישה שהיתה לאבא", אמרו לה, "ואלה הילדים שהיו לו והם מתו". וכאילו לא היה די בכך, הראו לה תמונה נוספת. "זו לא את בתמונה", אמרו לה. "זו הבת שנולדה לנו לפניך, וגם היא מתה ממחלה, כשהיתה בת תשעה חודשים".
נוי מגדירה את האירוע הזה כאחד הרגעים המכוננים של חייה. "זאת הייתה הדרך שלהם לומר לי שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלהם, בארץ החדשה שאליה הגיעו אחרי השואה. הם הבטיחו שאדע מה קרה בשואה לפני שנולדתי, ואחר כך לא דיברו על זה יותר אף מילה. כאילו הם פינו את השטח לכך שלי יהיו חיים אחרים, נקיים מכל הכאב הזה".
לא מפתיע לכן שספר הביכורים של נוי, "כל מי שאהבה" (הספרייה החדשה), המתאר את חייהם של חמישה ניצולי שואה. הוא נקרא בחזה מכווץ, שרק בתום הקריאה מאפשר, אט אט, חזרה לנשימה סדירה. זהו סיפור של אובדן נורא וגם של ניסיון להתחיל מחדש, בעיקר כדי לתת לילדה שנולדה כאן (הצברית שמדברת עברית) הזדמנות לאושר, או כפי שנוי עצמה מנסחת זאת "הבית פונה מייסורים על מנת שמי שלכבודה נעשה כל המאמץ הזה תוכל לפזז בשמש עזה וללקט נמשים".
"כל מי שאהבה" מתרחש בשלהי שנות החמישים, עשר שנים אחרי שהאחים איסר ולאסלו עלו ארצה ועמם נשותיהם מארי וגיזי. כל הארבעה איבדו בני זוג קודמים וילדים במלחמה. איסר ומארי יולדים את זיוה, הבת שאמורה לסמל את התחדשות החיים, אם כי מארי מלווה אותה בחרדתיות ומסרבת להניח לה, גם כשזו הולכת לבית הספר.
במקביל, לאסלו וגיזי אינם יולדים ילדים. הם כלואים לחלוטין בזוועות העבר. לתוך חייהם נכנסת צ'ילאג, מכרה מן החיים ההם בהונגריה, שמאז המלחמה מחפשת את בתה האבודה, עד שלבסוף נחשדה על ידי המשטר הקומוניסטי בריגול וגורשה. הבועה השברירית שבנו סביבם הזוגות מתנפצת לחלוטין עם בואה של צ'ילאג. ההישג הגדול של נוי, בעיני, הוא הדרך שבה היא כותבת על כל הכאב העצור והמודחק הזה.
פסקאות מתפוצצות מהדף
"כל מי שאהבה" אינו מכיל אלא רמזים להתרחשויות השואה. במשפטים מדודים, ובפסקאות שנדמה כי הן עומדות להתפוצץ מתוך הדף, היא מבהירה כמה החיים בישראל, שאמורים היו להיות השקט שאחרי הסערה, היו התחלה של מסע חדש, מלא קשיים גם הוא.
נוי, 58, אומרת שכתיבת הספר הייתה מסע שנמשך עשר שנים. הזרע לכך נטמן באותו אירוע מצמרר ליד אלבום המשפחה, אלבום שאליו היתה חוזרת בכל פעם שבאו אליה חברות, כאילו משוויצה בפניהן בהיסטוריה המשפחתית. אבל כדי שינבט, נדרשו חיים שלמים: התאהבות, נתק מההורים ונסיעה לחיים חדשים בדרום אפריקה, לידת שלושה ילדים, גירושין וחזרה ארצה.
היה גם אירוע משמעותי נוסף; "יום אחד הילדים שלה צפו בקלטת וידיאו ממסיבת בר מצווה והבית נמלא בקולות הוריה. "הטלטלתי לתוך התייפחות בלתי נשלטת", היא מעידה. "שאלתי את עצמי אם הסליל יקרע, או יגנב, מי יערוב לי שאי פעם היו לי הורים? מי יאמין לי שהייתה לי ילדות? אז ידעתי שאני צריכה לכתוב".
למה נזכרת לכתוב בגיל כה מאוחר?
"יש לי ספר בתולי שכתבתי בדם לבי, בדיוק כמו את הספר הזה, והוא עוסק בכל התגליות הראשונות שגיליתי וקודם כל באימא שלי. נורא מוזר איך אדם מגלה את עצמו, קודם את אימא, אחר כך את ההורים כזוג ואת שאר המשפחה. הגילויים שלי היו כל כך מפעימים שהייתי חייבת לחלוק אותם עם העולם, כדי שאולי גם אחרים יוכלו להבין את עצמם דרך זה".
פעמון לאלוהים
כשנוי אומרת "אחרים", היא מתכוונת לילדי הדור השני לשואה. "כל החיים בדקתי עם חברים מה קרה למי. יש כאלה שלא רוצים לדעת כלום, ואחרים שלא מעזים לפתוח את הטלוויזיה ביום השואה, מי שהנטל רובץ עליו בכבדות. כשאתה כזה, אתה יודע שאתה שונה ואתה מתייסר. לו יכולתי לצלצל בפעמון לאלוהים, הייתי שואלת אותו מה לא בסדר אתי, למה אני קיבלתי את מה שקיבלתי מחיים כאלה".
סיפרו לך הכול בגיל כל כך צעיר, איך בכלל התמודדת עם זה?
"בספר איסר מתכנן לספר לזיוה את האמת בגיל שלושים. ההורים שלי וידאו שלא תוכל להיות מין צ'ילאג כזו שתכנס הביתה ותערער את עולמי. הם הניחו שההבנה תגיע בגיל מאוחר יותר, ואולי סמכו על מערכת החינוך שתתן לי הסברים. הם לא נתנו לי יותר מדי פרטים".
"חשוב לזכור, מדובר בשנת 1953, בתקופה שבה המילה פסיכולוגיה לא הייתה שגורה. הם לא קיבלו עצות, הם הובלו על ידי השכל הישר. לא סיפרו לי איך קראו לילדים המתים או מתי נולדו ומתו. על כל ימי ההולדת וימי הזיכרון הם התגברו מבלי לתת לי להרגיש בזה. באמצעים הדלים שלהם הם עשו הבדלה בינם לביני, כדי שלי תהיה ילדות נפלאה".
הסיפור האמיתי של הוריך כולל עוד יותר אובדן וכאב מזה שבספר: פרידות, הריון נפל, ניסיון למצוא חיים בחו"ל, קרובים שהתאבדו
"יובל שמעוני, העורך שלי, לא נתן לי להכניס הכול. הוא אמר לי שהספרות לא יכולה לסבול כל כך הרבה טרגדיות ואז הבנתי למה תמיד העדפתי את הספרות על פני החיים, אבל גם בכתיבה הגוף שלי לא נתן לי לחלץ מתוכי את הסיפור אלא בכאבים נוראיים".
הונגרית מגרגרת מהגרון
הכתיבה על הוריה, ובקולותיהם שלהם, לא הייתה פשוטה. "בפעם הראשונה שכתבתי משפט על אבא שלי כיביתי את המחשב. שבועיים לא הדלקתי אותו, עשיתי רונדלים סביבו רק לא להתקרב. אבל מרגע שנכנסתי לתפקיד, הכול זרם. פתאום כתבתי משפטים בהונגרית של אמא שלי, שגרגרה לי מהגרון והתפוצצתי מצחוק".
את מתארת אנשים שחזרו לתפקד, אבל זה בעצם רק למראית עין?
"הדבק שהחזיק אותם היתה המסירות לילדה הקטנה, כדי שלה זה יהיה אחרת. והילדה הזו גדלה, ופתאום היא שואלת את עצמה שאלות גורליות, על עתידו של המקום הזה, על המלחמות שמתרחשות פה, על אוטובוסים שמתפוצצים תוך כדי שהיא כותבת, ורוצה נורא להאמין שהוריה לא היו נאיביים ושבאמת כאן יהיה אחרת.
"בעצם, במידה מסוימת, אני ממשיכה לנהל אתם דיאלוגים כל הזמן, ובראשי אני שומעת את אבא שלי
אומר לי טמבלושה, חמורונת קטנה, אנחנו שילמנו את המחיר הכבד, לכם כבר יש מדינה, אז תפסיקו ליילל, תפשילו שרוולים ותעשו מה שצריך לעשות".
ואת עושה?
"אני כותבת. רומן נוסף עכשווי לגמרי, שמתרחש במה שקורה פה כעת, וכמו בספר הקודם אני כותבת מתוך מה שגורם לי כאב ענק ומציב מולי שאלות ענקיות".
לפנייה לכתב/ת 
