מועצה אזורית אשכול: ברוזה יורד למקלטים

בוקר יום שישי. חלון הזדמנויות לקריאת עיתונים בבית הקפה השכונתי תחת שמש חייכנית ועולם רוחש. תל אביב בהפוגה בין זרזוף מטח גשם אחד למשנהו. בדרום נמאס לקרוא עיתונים ובתי הקפה סגורים. מה שבשביל מרבית תושבי הארץ הוא "ריאליטי שואו" אחד גדול, עבורם זו מציאות חיים עגומה.

עוד לפני הקפה של הבוקר, דויד ברוזה לוקח גיטרה והולך לעשות את מה שהתסריטאים ב"ארץ נהדרת" הפכו לבדיחה. לילה קודם, בין שיר אחד למשנהו, על הבמה ביפו עם להקת "מיומנה", הוא עוד הספיק לארגן עשרות כרטיסי הזמנה למופעי סוף השבוע עבור תושבים של הדרום המופגז. "זה סוף שבוע. הם צריכים נשימה. גם להם מגיע ליהנות", הוא אומר.

ברוזה מחליף מיתרים בגיטרה בתנאי שטח (צילומים: מרב יודילוביץ')

בטנדר שהעמידה לרשותו "אמנות לעם", הוא מוודא שהכל מסודר. "יש אפשרות לארגן עוד כרטיסים?", הוא מנסה ללחוץ בנייד על מנהלת הלהקה, שכבר סידרה עוד עשרות כרטיסי הזמנה נוספים גם להופעה בשבת מבלי שתתבקש. "יופי", הוא אומר כשהשיחה מתנתקת, "אפשר לזוז".

בצדי הדרכים אפשר לראות את סוללות הטנקים מחכים לשעת פקודה (AFP)

הטנדר נוסע דרומה. שוב הולכים הכבישים ומתרוקנים אחרי אשקלון. שוב הולכת וגדלה נוכחות הצבא והמשטרה בואכה יישובי המועצה האזורית אשכול. שוב מתנשאים מעל עזה, שנמצאת מרחק קילומטרים ספורים מכאן, ענני עשן. הרדיו מדווח במקביל על עוד תקיפה ברצועה. בצדי הדרך אי אפשר שלא להתפעל מסוללות הטנקים והמשוריינים שעומדים ומחכים, מסודרים בשורות, לשעת פקודה. "זה אפוקליפטי", מזדעזע ברוזה, "ארמגדון ממש". מפה, המבצע הזה נראה בהחלט כמו מלחמה.

בקיבוץ עין השלושה. "מה שיהיה, יהיה. אנחנו עם דויד ברוזה" 

הנייד של יוסי הנהג מצלצל. על הקו דליה חרל"פ, אחראית אירועי התרבות בקיבוצי האזור. רבים החליטו לעזוב צפונה לקראת סוף השבוע. רבים נטשו עוד קודם לכן, עייפים מלשמש במשך שנים כחוצץ ובולם הזעזועים של מדינת ישראל. את אלה שנשארו היא מיידעת על בואו של ברוזה. ההתרגשות רבה. "סעו לעין השלושה. מחכים לכם שם בקוצר רוח", היא אומרת. הכביש מתפצל: מימין מחסום ארז, משמאל ישובי קו הגבול. מכונית משטרה עוצרת אותנו. "הבאתי את ברוזה", אומר יוסי הנהג לשוטר, שמבקש לוודא במו עיניו שאכן מדובר בברוזה. "כל הכבוד, זה טוב לעם ישראל. לך תשמח", הוא אומר, לוחץ את ידו וטופח על הטנדר שימשיך.

שר לאנשים עייפים ממלחמה שלא מוכנים להרים ידיים

קשב נאחז, מתגעגע, מתרפק.  

נכנסים פנימה. ברוזה מתארגן במהירות. אנשים מברכים לשלום. "טוב שבאת", הם אומרים. חלקם מתיישב על כסאות הילדים בגן, חלקם על הרצפה. העייפות מורגשת. גם פה לא נשארו רבים ומחצית הקיבוץ עזב. "מה שיהיה, יהיה. אנחנו עם דויד ברוזה כאן", אומרת חרל"פ לאלה שהגיעו, "אני יודעת שחלק גדול מכם נסע מכאן אבל מי שנשאר, ייהנה".

ברוזה מתלבט עם הקהל מה לשיר."'Parking Completo'", צועק לו מישהו מהקהל במבטא ארגנטינאי כבד. ברוזה שר. לאט לאט חוזר האור לעיניים. המבט מתרכך. בתחילת המופע הם אפילו לא שרים עם ברוזה, כמו לא רוצים לפספס אף תו, קשובים רוב קשב לפריטת הגיטרה, למילים. זה קשב נאחז, מתגעגע, מתרפק.

"לא מפספסת אף פרק". אחת מחברות הקיבוץ באה להודות

בטנדר. ברוזה מתעדכן בחדשות  

הוא מספר להם על ילדותו ושובר תוך כדי את המיתוס. "אני יליד חיפה. אמא נולדה בתל אביב. סבתא ברחובות. אנחנו בכלל לא ספרדים, אלא אשכנזים. בגיל 12 עברנו מתל אביב למדריד. בגיל 18 חזרנו לישראל ורק 25 שנה מאוחר יותר הקלטתי את 'האשה שאיתי' שהיה מחווה לשפה ולמוזיקה הספרדית". הוא מספר על מפגש משעשע עם ראש הכפר Broza בספרד וגורם לקהל להתפקע מצחוק. "אני לא מאמינה למראה עיני", לוחשת לי דליה כשהקהל צוחק, "את לא יודעת מה הביקור הזה עשה להם. אלו אנשים כבויים. החזרתם להם את האור לעיניים".

בגן הילדים במושב תלמי יוסף עדיין מחכים לנס גדול 

כמעט שעה הוא מנגן ושר ללא הפסקה. גן הילדים חוזר להיות מקום אופטימי, מלא באהבה, מפוצץ ברגש. בתום ההופעה קם אחד מוותיקי הקיבוץ על הרגליים ומבקש להודות בשם כולם לברוזה. "עודדת אותנו", הוא אומר וכמו שגיבורים אמיתיים נוהגים לעשות, מבקש שנמסור לאנשי מושב תלמי יוסף שיהיו חזקים. "תגידו להם שאתם באים מפה ושהקהילה שלנו חזקה. תגידו להם שאנחנו סומכים על צה"ל ומסרו שבת שלום", הוא אומר.

רעמים וברקים לילדי הגן 

ברוזה מקפל את הגיטרה. החברים מתקהלים סביבו, רוצים לומר תודה באופן אישי, לחבק. "53 שנה אנחנו פה. לא היה כאן כלום חוץ מחולות כשהגענו. זה הבית שלנו", אומרת אחת מחברות הקיבוץ הוותיקות לברוזה אחרי ההופעה, "אנחנו לא הולכים לשום מקום". היא מודה לו שוב ושוב ואומרת: "עשיתם לנו את היום. עכשיו צריך שמישהו יעזור להעביר את הלילה". בחור צעיר ניגש לברוזה ומברך אותו. "אתה ממש יפה ירקוני שלנו", הוא אומר. כולם צוחקים.

יהיה טוב? 

בטנדר, בדרך לתלמי יוסף, ברוזה שותק. אחרי דקות ארוכות הוא אומר: "זו ישראל היפה". שוב שתיקה. ברדיו מדקלם השדרן באולפן רשימה ארוכה של ישובים בהם נפלו מאז הבוקר קסאמים וטילי גראד. שוב תקיפה בעזה. ברוזה מגיב לרדיו: "הם חולמים לא נכון, החמאס, שיבנו במקום להרוס. זה נכון שכבשנו, אבל מישהו יהיה חייב לרדת מהעץ. יש שתי אפשרויות: או שנפנה את מדינת ישראל, וזה לא יקרה, או שהם יתחילו לדבר בהגיון. הם הביאו אותנו למצב שבו החשיבה הפכה לקרה. אין יותר לפעול מהלב, עושים מה שצריך לעשות כדי להגן על הבית".

ברוזה כואב. כמו במלחמת לבנון השנייה, הוא רואה איך האטימות משתלטת והלב שספג יותר מדי מהלומות, הקשיח. "אתה לא יכול לנווט פוליטיקה מהצד השני. תראי את האמריקנים, כל הניסיונות שלהם לעשות את זה, כשלו. אנחנו נקודת ציר. מה שקורה פה הוא תשקיף של מלחמת הכוחות בין המזרח למערב, ואנחנו עושים טעות על גבי טעות".

מפריח יונים עם אורי אלון ביציאה ממושב תלמי יוסף 

אנחנו תועים בדרך. מגיעים לקצה חבל שלום, כמעט עד לנקודת הגבול. "אם אתה מכניס אותנו פנימה, כדאי שגם תדע איך להוציא אותנו משם", משתעשע ברוזה עם יוסי הנהג, שממהר להוציא מפה. בכניסה לתלמי יוסף, אחרי חוות הקקטוסים שכבר מזמן לא ראתה מבקרים, מכוונים אותנו עד לרכב הביטחון. על פי מספר המכוניות שחונות במקום, ברור שלהופעה של ברוזה הגיעו גם מיישובי האזור. גם פה מתקיים המופע בגן הילדים, שעדיין מקושט בקישוטי חג החנוכה. "אלו המרחבים המוגנים היחידים בקיבוץ שיכולים להכיל מספר גדול יחסית של אנשים", אומרים לנו.

גן הילדים מלא מפה לפה. גם פה הכינו במיוחד עוגות ושתייה. הם מוחאים כפיים מכל הלב. הוא שר לילדים הרבים שפרושים על המזרונים שלפניו שירים מהאלבום "הכבש השישה עשר" ועושה נחת גם להורים עם "שיר אהבה בדואי". הוא שואל מה הם רוצים שישיר והם עונים ביחד: "יהיה טוב". מישהי צועקת: "אבל תשיר את כל הבתים". הוא שר גם את הבית הנוסף שכתב יהונתן גפן. "עוד נלמד לחיות ביחד בין חורשות עצי זיתים. ילדים יחיו בלי פחד, בלי גבולות, בלי מקלטים. על קברים יפרח העשב לשלום ואהבה. מאה שנים של חרב ועוד לא אבדה התקווה". דממה עוטפת את יושבי הגן כשברוזה שר את השיר הזה, שעדיין משמש כתפילה. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, קצת קשה לראות כל כך רחוק קדימה. הם מצטרפים בפזמון בשקט ובלאות.