ייתכן שאנחנו דומים לחמאס?

בשבוע האחרון הרגנו יותר מ-500 אנשים ופצענו למעלה מ-2,000, מספרים השקולים פרופורציונלית ל-1,600 הרוגים ול-8,000 פצועים בישראל. אילו היינו אנו סופגים אבידות כאלו, האם היו אזרחי ישראל מבינים ש"הלחימה אינה משתלמת"? האם היו קמים ומפילים את השלטון בארץ? נהפוך הוא: קרוב לודאי שהציבור היה קורא דווקא להיפרע מהתוקפים, ומעלה ממשלה לוחמנית יותר, כפי שכבר עשה בעבר.

האמונה ברשעותו של הצד השני ובצדקתנו שלנו אינה נחלתנו הבלעדית. הנטייה האנושית הרווחת היא לראות כך את הצד השני, ורבים בצד הפלסטיני רואים כך את הישראלים. הנכתב כאן איננו מהווה ביקורת על ישראל כי אם משקף עיוורון אנושי כללי.

"הם" שונים מאתנו בשלושה דברים, ולכן תודעתם, בניגוד לתודעתנו, בת-צריבה: 

אם נקבע לחמאס "תג מחיר" גבוה די הצורך הוא "יבין שהטרור לא משתלם" ויניח את נשקו, שכן הוא מודד דברים רק על פי מחיריהם ותוצאותיהם.

הצד השני מינה לעצמו מנהיגות שהיא רעה לו ולנו כאחד. אם נסב לו סבל גדול די הצורך, הוא יבין שלא אנו האשמים בסבלו אלא הוא עצמו באיוולתו הביא על עצמו את הסבל, ובטווח הארוך יתנער ממנהיגיו האשמים, יתקומם ויפיל אותם. עד אז, לפחות נגרום לו למנוע מן החמאס מלפעול מרחובו ומביתו והוא יחדל מלהרשות להם להשתמש בו כבמחסה חי. אם לא עשה זאת עדיין, אין זאת כי לא סבל די ועל כן עלינו להחמיר את צעדינו.

אנו רוצים בהידברות , אבל "איתם" אי אפשר לדבר. בגלל ה"מנטליות" שלהם, בורותם או מנהיגיהם, הם רוצים בחורבננו. לכן אין סיכוי שייענו לידי המושטת.

משום מה ברוב הסכסוכים דומה הצד השני לצד הראשון יותר מכפי שזה היה רוצה להאמין. גם הוא, כמונו, מרגיש שהוא במלחמה על עצם קיומו ועליו לשרוד בכל מחיר; גם הוא מרגיש ש"אין פרטנר" ולכן לא יתקומם על מנהיגיו; גם אצלו קיימים חוסר אונים ויאוש, וגם אצלו פועלים שיקולים כגון כבוד לאומי והגנה על המורשת, הדוחפים אותו, כפי שדחפו אותנו תמיד, למה שהוא רואה כעמידה איתנה של ה"טובים כנגד הרעים". מי שאיננו מבין זאת לוקה בשגיאה הבסיסית שכל ספר לימוד צבאי מזהיר מפניה: הזלזול ביריב.

נחי אלון, פסיכולוג קליני, ממורי 'פסיכודהרמה - המרכז הישראלי לתורת הנפש הבודהיסטית'