נמר של פרדוקסים

פעם הציע עורך עיתון לנסים אלוני לכתוב על לילה אחד בבית חולים. זה היה הרבה לפני שהוא עצמו חלה. אלוני כתב שראה חולה רדום שפיו פעור בצורת O או בצורת Q, אבל לצד מיטתו מצא את כובע הבארט שלו. הבארט הזה, חשב אלוני, הוא הכבוד האבוד של החולה, או ה"דיגניטי" האבוד, כפי שכתב, כי המילה העברית "כבוד" נראתה לו כבדה מדי. 

הבארט ככבוד האבוד של החולה, ניסים אלוני (צילום לע"מ)

כעת הופיעה ביוגרפיה של אלוני שכתבה שרית פוקס. הדבר הראשון שמתבקש לומר על הספר הוא זה: בכל פעם שהכותבת מצאה בביוגרפיה של אלוני פרט או אדם שדומה לאותו בארט שהוא דיגנטי, היא טרחה וחיפשה לידו את הפה הפעור שאיבד את הדיגניטי, לכן זאת ביוגרפיה שכתובה לא-ברוחו של אלוני וחבל. 

מצד שני, אלוני עצמו הציע לשרית פוקס לכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא נפגש איתה פעמים רבות וסיפר לה הרבה, והיא עצמה התאמצה ומצאה עוד. לכן יש בספר הרבה פרטים על חייו ועל יצירותיו שאין בשום מקום אחר. "נמר בוער" הוא ספר מושקע וזה כשלעצמו מעורר הערכה.

מצד שלישי (ואצל אלוני תמיד הצד השלישי, הבלתי-אפשרי, הרבה יותר מעניין) מי יודע אם אלוני רצה שנבין אותו? מי יודע אם אלוני לא רצה דווקא ביוגרפיה שלא ברוחו? "כשהבינו אותו התמלא פחד, כשלא הבינו התאכזב נורא. הכל פרדוקסים", כך העיד על אלוני חברו הקרוב יוסל ברגנר.

שתי גדות לביוגרפיה

"נמר בוער" הוא בעצם ביוגרפיה עם שתי תזות: כל ילדותו של אלוני מוסברת כאן מתוך העובדה שאביו נהג להכות אותו. כל בגרותו של אלוני ועיקר יצירתו מוסברות בספר מתוך הטראומה שעבר כחייל במלחמת העצמאות, עת נשא על גבו חבר שראשו נכרת בהפצצה. קשה להשתכנע בתזות האלה, קודם כל כיוון שהן לא עוזרות להבין את המחזות של אלוני ואת סיפוריו.

מי שקרא את ארבעת סיפורי הילדות הנפלאים שכינס אלוני בספר "הינשוף", ימצא בהם את האב האפל והמאיים, אבל בשום אופן לא רק אותו ולא רק את השפעתו. על הילד משפיעים שם יותר היצרים והמראות ששום טראומה לא הכפיפה אותם אליה.

ניתן למצוא שם את המין שמגלה הנער המתבגר, הרשעות שנמצאת בכל מקום, המלחמה (לאן נעלמה בביוגרפיה הזאת מלחמת העולם השניה וצבא רומל במדבר המערבי?), הספרים והמיתולגיות שהילד קרא בשקיקה, והעין החדה שלו לכל גוון של מוזרות ונדיבות אנושית.

אלוני, האם רצה ביוגרפיה של פרדוקסים (צילום: לע"מ)

בהקשר זה עוד סיפור שמספר ברגנר: הוא לקח את אלוני להצגה של מלודרמה עלובה ביידיש. המאהב עומד להיתפס כל רגע על ידי הבעל הקנאי והוא בורח מהחדר. הקהל צועק לו ביידיש, "שכחת את החלוק", ונסים אלוני מתחיל לבכות בגלל ההזדהות של הקהל.

ומכל השפע הזה משאירה לעצמה פוקס רק את האב הרשע. היא שוכחת שעד לפני חמישים שנה היה מקובל מאוד שאבות וגם מורים מכים ילדים, לכן אין כאן שום דבר מיוחד לאלוני. היא גם שוכחת את חובתה של הביוגרפיה לחבר בצורה משכנעת בין פרקי חיים לבין פרקי יצירה.

היא אמנם מביאה הרבה ציטוטים מתוך יצירותיו של אלוני, אבל היא בוחרת את הציטוטים בצורה מגמתית כל כך שהיא הופכת את היצירות השונות, הגמישות והמורכבות להדגמות חד מימדיות של תזה נוקשה וחוזרת על עצמה.

התיזה על הלם הקרב מקוממת עוד יותר, בעיקר כיוון שהיא יומרנית יותר. פוקס מגייסת תיאורי-מחלה של פסיכיאטרים כדי להסביר שבבסיס הסגנון הקטוע של המחזות של אלוני, אפילו של העברית שלו, יש קיטוע שנגרם לתודעה על ידי הלם הקרב.

זה בדיוק הפה המעוקם של החולה האומלל, ולא הבארט שהוא הדיגנטי שלו. אלוני היה בודה הבדיות המסחרר ביותר של התיאטרון הישראלי. והבדיות האלה (חשב אלוני) הן ששומרות על כבודנו, הן הסירוב שלנו להיאסר אל האדמה, הן הזכות שלנו לקפוץ מעל עצמנו, לחלום, להוסיף לעצמנו מסכה.

"כישוף נגד מוות"- כך קרא משה נתן לנשף המסכות המסעיר של אלוני בסידרת שיחות שהוא ניהל איתו. "תן לאיש מסכה והוא יאמר לך את האמת" - כך מצטט יוסל ברגנר את אוסקר ויילד, כשהוא מחפש מלים כדי לתאר את הסגנון של אלוני. מה נשאר מכל העושר הזה אצל פוקס? מחלה.

עבר זוועות כמו כולם

ומה נשאר מן הדיגניטי של בעלי הדימיון השונים? רק אובדן הדיגניטי של הקורבן האחד. חוץ מזה: אין שום דבר מיוחד בזוועה שעברה על אלוני במלחמה. מלחמות נועדו ליצור זוועות. כל חייל שני עובר זוועות, אבל לא כל חייל רואה בדמיונו צוענים ביפו או איזו דודה ליזה במושבות הברון.

האם שרית פוקס אוהבת בכלל את המחזות של נסים אלוני? אולי בעומק ליבה היא אוהבת, אבל בכתיבתה היא נצמדת כל כך לתזה של הלם הקרב, שהיא כותבת דברי שבח ברורים כמעט רק על "הנסיכה האמריקאית". בכל יתר המחזות היא מוצאת שוב ושוב את הטראומה בדמות חוסר יכולת לאמירה שלמה וברורה. 

התוצאה היא שהיא לא עוקבת בזהירות ובאמפתיה אחרי עולמות הדימיון המופלאים שאלוני

בנה. היא רואה בהם רק שברים ורסיסים. אבל בעצם אולי כך רצה אלוני להיפרד מן העולם: בכעס, בניתוץ החלומות שלו עצמו. אולי האיש שיצר את המסכות היפות ביותר של הספרות העברית רצה למות בקריעה אכזרית של המסכות שלו?

בכל אופן, מי שרוצה לקרוא דברים אחרים על הביוגרפיה של אלוני יחפש ספר בשם "כישוף נגד מוות", של משה נתן; ויחפש את גיליון 13, (חורף 1999) של כתב העת "חדרים" ובו שיחה עם יוסל ברגנר; ובעיקר יחפש את מה שאלוני עצמו כתב על עצמו בספר "רשימות של חתול רחוב". שם גם מופיעה הרשימה על הלילה בבית החולים.

"נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני", מאת שרית פוקס, 335 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות