אכן, תמונות קשות

כמו אנשים היושבים בחדר הממוגן ושומעים את המתרחש בחוץ אבל לא ממש רואים זאת במו עיניהם – כך רוב תושבי ישראל הניזונים מדיווחי המלחמה של הרשתות הישראליות, העיתונות הישראלית והרדיו הישראלי. מדיניות צה"ל היא מניעה מוחלטת של כניסת תקשורת זרה, וחוץ מכתבי אל-ג'זירה ומספר קטן של צילומים אחרים – הרצועה חסומה ואטומה כליל לתקשורת. בכל הרשתות העולמיות אנו רואים אותן תמונות, מאותם מקורות מידע, והן מגיעות בקושי רב. למרות זאת העולם מקבל תמונה שונה מאיתנו. משפחות שלמות שנהרגו, צילומי גופות ילדים, ערים הרוסות.

אבל לא לעולם חוסן. אנו הישראלים עומדים לצאת מהחדר האטום בקרוב, וההלם בדרך.

בימים הקרובים, עוד יומיים, עוד שבועיים, ייאלץ צה"ל לתת לעיתונות הישראלית והזרה גישה חופשית לעזה. כאשר יציפו את הרצועה עשרות צלמי טלוויזיה ישראלים וזרים, תוצף התקשורת העולמית בצילומים קשים, תהיה עדה לראיונות מצמררים.

התקשורת הישראלית תעמוד בדילמה מאוד קשה – מצד אחד היא תמשיך להציג את העמדה הישראלית (הנכונה) בסגנון "הם הביאו את זה על עצמם", "הם ירו עלינו שמונה שנים". אך מצד שני מבינים קברניטי התקשורת שלנו שלא די בשריטה במצח של תינוקת בת שלושה חודשים מגדרה, כשהיא ניצבת  מול משפחות שלמות שנהרגו בעזה.

סימנים ראשונים לצורך ב"איזון" של האזרחים ההרוגים בעזה, רואים בימים האחרונים כאשר מביאים אלינו את סיפורם של אלה שנהרגו מהצד שלנו, גם אם האסון אירע לפני מספר שנים. אך כל מי שמבין תקשורת יודע שתמונות משפיעות יותר ממילים. ההגיון וההסבר המילולי אינו יכול לעמוד מול תמונה של ילד מת, וההשפעה הפסיכולוגית של תמונות קשות כאלה אינה עומדת מול הסברים נכונים והגיוניים, ככל שיהיו. מי שעוקב אחרי התקשורת הזרה חש זאת. אנחנו עוד לא.

אומרים לנו שהמערכה התקשורתית מוצלחת הפעם. אך זהו ניצחון קצר טווח גם אם הוא אמיתי. נקודת החוזק המרכזית במערכה העולמית היא הצד המדיני, כשישראל הצליחה להעמיד לצידה את ממשלות המערב במאבק נגד הטרור החמאסי. ברם, בתקשורת עצמה מדברות התמונות, ושם אנחנו מפסידים.

כאשר ייפתחו שערי הגיהנום לתקשורת ולמצלמות, ועזה היא גיהנום לכל הדעות, יתעורר ויכוח חריף בו מצד אחד יוצגו בלית ברירה בפני רשתות הטלוויזיה ישראליות ומגישיהן הליברליים ואוהבי ה"איך הרגשת עם זה? תאר לי בדיוק" - התמונות הקשות מעזה, אזרחים נשים וטף של מלחמה. אנו נאלץ לעמוד מולן ולקבוע איך להתייחס אליהן. האם מלחמת ה"אין ברירה" העזתית יכולה להתנהל בחברה דמוקרטית ישראלית? אולי יש לנהלה ואסור לנו להראות לעצמנו את תוצאות מאבקנו?

גל ההלם בדרך. כמו צונאמי אחרי רעש אדמה בקצה השני של האוקיינוס, ועושה דרכו מתחת לגלים בעוצמה אדירה ובלתי נראית, עד שהוא מתנפץ על חופי האי ופוגע קשה בכל מה שבדרכו, כך גם גל ההלם התקשורתי שיצא מזמן לדרך, ובוודאי יגיע. בינתיים אנו לא מודעים לקיומו.

גל ההלם הזה יקבע בין היתר גם את תוצאות הבחירות הבאות. נדע על בואו מיד כאשר ייפתחו שערי הרצועה לתקשורת.

בני כהן, יועץ תקשורת למשברים, לשעבר יועץ התקשורת של רה"מ יצחק רבין ז"ל