"אמהות, צאו מההיסטריה!"

בשנייה הראשונה זה נראה כמו התחלה של פיגוע. זה מתחיל בדרך כלל בתזוזה מהירה בזווית העין ונמשך חלקיק שניה אחר כך בצרחה: "לאאאא".

רגע אחרי שאתה קולט שכלום לא מתפוצץ, אתה מבין שנתקלת בעוד אמא מהזן ההיסטרי. אלו שמבצעות זינוק של שוער על מנת להציל את הילד שלהם מהליכה בכוחות עצמו למרחק שעולה על ארבעה מטרים מהן.

כבר ראיתי אמא הריונית בחודש חמישי מבצעת פזצת"א על ילד בן שלוש שהתרחק מתחום התפיסה והתקרב לקרוסלה לילדים בקניון, כאילו הקרוסלה המופעלת בשקל היא לפחות רימון חי או מינימום יהודה לוי כאן אצלה בקניון.

עכשיו, מעבר להפרעה האודיו-ויזואלית ולאפקט כיווץ הקיבה שזינוקים בסביבה אורבנית מעוררים בגבר ישראלי בשנות השלושים שלו, יש כאן בעיה אחרת. ממה אתן כל כך מפחדות? שהילד ייפול? שירד לו קצת דם? שהוא יחייך לאדם זר?

בגואטמלה תינוקות לא בוכים

אשתי ואני גרנו בשנה וחצי האחרונות בכפר של אינדיאנים בני המאיה בגואטמלה. זהו כפר תיירותי שבו גרים זרים רבים ומפעילים עסקים תיירותיים. החלטנו לקחת שנת שבתון ולחזור לחוות את הביחד שלנו. לאחר כמעט שנה בחו"ל נכנסנו להריון וחזרנו הביתה לקראת הלידה.

החיים בכפר אינדיאני בגווטמלה שונים בהרבה מובנים מהחיים בעולם שלנו. תפיסת הזמן שונה, הם חיים הרבה יותר קרוב לאדמה.

הדבר השונה ביותר בינינו לבינם הוא הילדים. ההבדל הוא חד וברור: התינוקות בגווטמלה כמעט לא בוכים, הילדים אחראיים ולא מנדנדים. נשבע לכם. זה ככה באמת. משחק תשומת הלב שבו הילדון תמיד מנצח, פשוט לא קיים שם, וזה לא בגלל עוני ולא בגלל גנטיקה. זה בגלל צורת הסתכלות.

ההורים פשוט סומכים על הילדים. האינסטינקטים שיש גם לתינוקות לדאוג לעצמם ומצד שני לחקור ולגלות מתוך סקרנות, עובדים מהחודשים הראשונים וההורים לא הולכים נגד זה. הם נותנים לזאטוטים לגלות את העולם כל עוד המחיר לא יהיה מסוכן מדי.

לוסינדה השכנה בת השלוש, מטיילת על שפת האגם ואוספת צדפים. אבא שלה בתוך המים זורק רשת ליד סלע לתפוס דגים ומעיף מדי פעם עין לכיוון. התינוק של אסתר מנצל את זה שהיא אורגת והידיים שלה תפוסות וזוחל במהירות מטורפת אל החצר של השכן. הוא לא גורם לאמא להתאבד עליו. היא צועקת לשכנה לשים לב ואחרי חמש דקות הילד חוזר בידיים של בן השכן.

אולי האמהות המזנקות יחשבו שזו כפירה, אבל הם מאמינים בילדים ונותנים להם ליהנות מהספק, ואם הילד ילמד בדרך הכואבת פעם או פעמיים, הוא יהיה זהיר יותר להבא. תתפלאו, אבל רוב הילדים מצליחים לא להיפגע באורח חמור מנפילה תוך כדי ניסיון לרוץ. אני שם את הפנסיה שנעלמה על זה שב-95% מהמקרים זה יגמר בבכי קצר.

תנו להם חופש

בפעם הראשונה שראינו את הבת של חואנה המכבסת עולה לבד במדרגות חני אישתי קפצה לעזור לה. חואנה צחקה והציעה שנשב. היא כבר לימדה את הילדה לרדת על הטוסיק ממדרגה למדרגה והילדה מתאמנת בזה כל היום. חואנה אומרת שהיא עוד לא נפלה. ובאמת לולה הקטנה נצמדת לפינת המדרגה ונעזרת במעקה כדי לרדת עד למטה ואז עולה באותה דרך חזרה. היא רצינית ומרוכזת ושקועה כולה בתרגיל החדש. כשהיא למעלה היא מוחאת לעצמה כפיים ואמא מצטרפת למחיאות. ההבדל הוא בזה שנותנים לילד ללמוד בעצמו. נותנים לו להתנסות ולחוות את העולם, נותנים לו לבדוק את הגבולות שלו ולהרחיב אותם בעצמו עם עין מפקחת.

לילדים שלנו יש סקרנות עצומה. הם מגלים יכולות חדשות, מרחבים וכוחות חדשים בכל יום. אנחנו מונעים מהם להשיג עצמאות כאשר אנחנו מגבילים אותם. בני אדם לומדים דרך ניסוי וטעייה. כולנו עושים דברים ולפעמים טועים, אבל רק ככה אנחנו לומדים. תנו לילדים שלנו את החופש ללמוד.

ותחשבו על זה מנקודת המבט של הילד. אצל מי הכוח לעשות את הטריק של לראות את אמא קופצת עלי בכל רגע שאני רוצה, תוך עצירת כל העולם והפיכתי לגיבור הרגע בבית הקפה? אצלי! אצלי!

• ערן הראל , 34, אבא טרי ומפיק פרסומות.