אם הם לא מאושרים בזוגיות - תנו להם לעזוב
כשקשר גווע למוות ולא ניתן יותר להחיותו, כואב הלב לראות אנשים לכודים בבחירה שעשו לעצמם בעבר והגוזרים על עצמם לחיות כך עוד שנים ארוכות של בדידות זוגית ועצב, מתוך תחושת מחוייבות מלאכותית שמוסד עתיק יומין זה מייצג
צפיתי השבוע בסרט "חיי נישואין" עם פירס ברוסנן. תקציר הסרט באתר "סרט" נשמע כמו בדיחה גרועה: "סיפורו של הארי, גבר נעים הליכות ושקט בארצות הברית של שנות ה-40. יש לו עבודה קבועה, הוא אוהב את אשתו, ובאופן כללי מנהל חיים משעממים. כשיום בהיר אחד הוא פוגש בחורה צעירה ומתאהב בה עד מעל לראש, הוא מחליט לא להטריד את אשתו בהליך גירושים כואב ומשפיל, ומעדיף לרצוח אותה באמצעות רעל" .
אני נתקלת לא מעט בתגובות שליליות של אנשים בנוגע לגירושים. כאלה שטוענים שהצעירים של היום מקלים ראש במחויבות הזו וממהרים להתגרש במריבה הראשונה ביניהם.
אנשי המקצוע, שמבססים את משנתם על ניסיון, מאשרים את העובדה שהנזק הגדול יותר לילדים נעשה על פי רוב דווקא במתן מודל החיקוי הזה של התקרבנות וכניעה לבחירות העבר גם כשאינן מתאימות יותר. טוענים שילדים מרגישים הכל כבר בגיל מאוד צעיר והדוגמה שניתנת להם היא של התמדה בכל מחיר. גם במחיר של טעות. גם במחיר של אושר. והרי הורים אומללים, החיים במעטה של שקרים ומסיכות אטומות שמטרתן להסתיר את הכאב, עלולים בעיקר לשמש לילדיהם דוגמה שלילית.
מובן שהעלילה מעט יותר מורכבת ויש עוד כמה נעלמים במשוואה, אבל הסרט הביא אותי שוב להרהר במוסד הזה שכל כך כובל אנשים, לפעמים לטוב אבל הרבה פעמים לרע.
יש שיגידו שאבד עליו הכלח ואינו מתאים לחברה המודרנית, ובכל זאת רובנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו, עדיין שואפים להגיע אליו. להשתייך אליו. בהתחשב במה שאני רואה סביבי, מפליא אותי למדי שגם אני עדיין מחכה להכנס למשבצת הזו ומצליחה, בתמימות נאיבית כנראה, לקוות שאצלי זה יהיה אחרת. אמנם יש בני מזל שהנישואים שלהם רק מהווים מסגרת חוקית לאהבה גדולה ואמיתית, אבל לצערי הרב, אני רואה סביבי הרבה זוגות שמוכנים להחליף את המילה נישואים במילה המתארת מוסד קצת פחות מלבב – כלא.
למרות שיעור מקרי הגירושים ההולך וגדל, עדיין מביאה איתה מסגרת הנישואים מחוייבות כזו עצומה בכל כך הרבה מישורים, שלרבים נדמה שהיציאה ממנה פשוט בלתי אפשרית. תוסיפו ילדים לתערובת והרי לכם מנעול בריח כפול ומכופל.
פעם היו מתחתנים, וזה היה לתמיד. חושבים שזה בגלל שהיה יותר קל להסתדר בזוג? אני בספק. אולי היו פחות פיתויים ופחות נגישות למבחר העצום של בני/בנות המין השני, אבל בסופו של דבר אני משוכנעת שפשוט לא היתה קיימת אופציה אחרת.
בעבר, גירושים היו דבר מבזה, משפיל ומביך. מעין הודאה בכישלון. גירושים של זוג היו ממיטים קלון על המשפחה כולה, ומי יכול היה לשאת את המשקל הזה על כתפיו?
עובדה שכל כך הרבה זוגות שהתחתנו בדור הקודם מוצאים את עצמם מתגרשים לאחר 30-50 שנה, כשהגיעו לעידן שבו זה כבר מקובל יותר ואפשר "לברוח" מהמסגרת הכולאת שאינה מתאימה להם כבר עשרות שנים.
טוענים שהצעירים של היום מקלים ראש במחויבות
מצד שני:
הרבה חברים שלי מתגרשים, למה לי להתחתן?
רוזי איינהורן ושרי צימרמן
יש צעירים שאומרים שהם מעדיפים להימנע מנישואים מאשר להתגרש. מעציב לשמוע, כיוון שיש דרכים יעילות לבחור בן זוג לנישואים ולטפח נישואים קיימים, כך שיהיו בריאים ויציבים
אז בתור רווקה אני אמנם לא מתיימרת לייצג את המתגרשים, אבל אני מרגישה שאני יכולה לומר בלב שלם שמעטים האנשים שיוצאים מהמסגרת הזו בקלות דעת וללא מעבר של תהליך השלמה ארוך (יותר או פחות... תלוי כמה חזקים ובני מזל הם) וקשה מול עצמם.
בתור מי שעברה פירוקים שוברי לב (ורוח) של קשרים ממושכים, אני יכולה רק לנסות לתאר לעצמי כמה זה קורע לפרק משפחה. אני מכירה אישית וקרוב כמה וכמה אנשים שעדיין כלואים בכלא הזהב הזה, מחכים לרגע שכוחם יעמוד להם והם יצליחו לעשות את הצעד החוצה לחיים אחרים. אנשים ש"מגלגלים את הימים", לדבריהם, בשגרה הדוממת והמשמימה שלהם, עד שיהיו בשלים וחזקים מספיק לעמוד מול ילדיהם, הוריהם, חבריהם, בן/בת הזוג שלהם, ובעיקר מול עצמם, ולהגיד: עד כאן. מגיע גם לי להיות מאושר.
אני כואבת את כאבם של האנשים האלה. הכוח כביכול בידיהם. איש אינו כובל אותם באזיקים . ובכל זאת לופתות בהם בחוזקה חרדות איומות על פי כל קנה מידה אנושי:
איזה נזק אעשה לילדיי? איך אצליח לחיות עם הידיעה שאני מפרק להם את הדבר הכי בסיסי וקבוע שיש להם, את הגרעין המשפחתי?
איך אוכל אני לא לראות אותם בוקר בבוקרו ולא להרדימם לילה אחר לילה?
מה יקרה לבן/בת זוגי? איך אשאיר אותו/ה לבד? הוא/היא סבור/ה שתמיד אהיה שם. איך אדע שלא יתמוטט/תתמוטט?
איך אוכל לדאוג לאושר שלי, כשפגעתי בזה של יקיריי?
מה אם במקום לקבל תמיכה מהוריי אצטרך להיות חזק גם בשבילם?
האם אהיה מסוגל להתחיל הכל מחדש? האם אעמוד בנטל הכלכלי הכרוך בכך?
ומי מבטיח לי שאפשר גם אחרת? אולי זה כל מה שיש וצריך להשלים עם זה?
שאלות נוקבות, ויש מן הסתם עוד רבות אחרות.
אני מאמינה, שאין אדם בר דעת או מצפון שיוכל להתעלם מכל השאלות האלה ופשוט לקפוץ לרבנות "על הדרך".
אנשים מתקשים לעזוב מקומות עבודה שהם לא מאושרים או מוערכים בהם.
אנשים מתקשים לעזוב לימודים שהחלו בהם גם אם החליטו שאינם מתאימים להם.
לכל הרוחות, אנשים רבים מתקשים אפילו לעזוב סרט שלא מהנה אותם, מפני שכבר השקיעו בו 35 שקל! קל וחומר לעשות צעד משנה-חיים, שלרוב לא מקבל מספיק עידוד ותמיכה מהסובבים.
אני חושבת שיש לחברה שלנו עוד הרבה מה לעשות על מנת לחנך אותנו לצאת ממסגרות שמתנגשות באושר שלנו בלי להרגיש שחירבנו את בית המקדש מחדש. נישואים יכול להיות מוסד מחייב ונעים, כל עוד הוא מתאים לשני הצדדים וכולנו יודעים היום שנדרשת הרבה עבודה על מנת לתחזק אותו ולהשאיר אותו חי.
אבל כשקשר גווע למוות ולא ניתן יותר להחיותו, כואב הלב לראות אנשים צעירים לכודים בבחירה שעשו לעצמם בעבר והגוזרים על עצמם לחיות איתה שנים ארוכות של בדידות זוגית ועצב, מתוך תחושת מחוייבות מלאכותית שמוסד עתיק יומין זה מייצג גם היום.
טוקבק כדורבנות:
הקלות הבלתי נסבלת של הגירושים / אייל, השרון
תחילה אומר: כן אם זה נגמר זה נגמר וצריך לומר שלום ולהמשיך הלאה.
הבעיה האמיתית היום היא הקלות הבלתי נסבלת והבלתי נסלחת של זוגות שנפרדים כי כבר לא מגניב,התשוקה לא כמו באותו יום שנפגשו, כבר לא מבלים שעות בשיחה קולחת, עמוקה, שרק הוא/היא מבינים אחד את השני בפאב השכונתי.
כולם מפטרים עובדים כי המצב במשק קשה, כולם משתמשים ב facebook כי זה אחלה ומגניב(כן פעם שניה, עוד מעט יהיה עוד) , כולם קונים פלזמה (למרות שאיכות לא משהו), וכולם משדרגים לסלולר החדש שיצא ממש אתמול.
לכן זה בסדר ונכון להתגרש כי קצת קשה, הילדים דורשים לא מעט ואין כבר זמן לזוגיות, המירוץ היום יומי של ההתמודדות בחיים, המשפחה הפולנית התומכת, יאללה בוא נתגרש זה ממש מגניב כולם עושים את זה.
מישהי יקרה לי מאוד סיפרה לי פעם ש-20 שנה לא היתה מאושרת בזוגיות שלה.
20 שנה חיכתה לאזור מספיק אומץ לקום ולעזוב.
20 שנה בהן ילדיה צפו בהוריהם מתווכחים המון, צועקים הרבה, יוצאים בנפרד לפעילויות חברתיות ולא מראים אהבה גופנית כמעט בכלל.
20 שנה בהן לא היא ולא בעלה חלקו את התקשורת, הקרבה, האהבה והאינטימיות שניתן לשאוף אליה בין בני זוג החולקים את חייהם.
20 שנה בהן הציפו אותה כל אותן חרדות טבעיות ואנושיות שהועלו למעלה ועיכבו אותה בביצוע הצעד שרצתה בו לאושר שלה.
20!
כשסופסוף עשתה זאת, ילדיה, שכבר היו די גדולים, הרגישו בעיקר הקלה. צר לי בחושבי עליה ועל בן זוגה לשעבר, שאולי היו נמצאים היום בקשר שלם ואוהב יותר אלמלא נתנו לשנים רבות כל כך לחלוף בדממה. כואב לי לדעת ששני אנשים יקרים כל כך שילמו מחיר כבד של זמן חיים, אותו איש לא ישיב להם לעולם, בקונפליקט, בקושי, במלחמה עם עצמם ובהקרבה עצמית שפגעה לא רק בהם אלא גם בסביבתם. אולי אם היו בימים ההם מאמנים וסדנאות לחיפוש עצמי ואושר דברים היו נראים אחרת.
זו לא רק זכות אלא חובה לדאוג לאושר שלך
אין לי ספק, שאם החברה תעודד זוגיות מחייבת לצורך הקמת משפחה, אבל במקביל תתמוך בהחלפת האדרת במקרה שהיא כבר קטנה ולוחצת, ועדיף רגע לפני שהיא מתפוצצת - אנשים יוכלו להקל קצת עם עצמם ולהרשות לעצמם לצאת ממסגרות שקטנות עליהן.אנשים ירשו לעצמם לדאוג לעצמם כדי שיהיה להם קל יותר לדאוג ליקיריהם.
אנשים יפסיקו להסתכל על פירוק קשר שגווע ככישלון ויתחילו להעריך את יכולתם לצאת ממקום שאינו טוב להם בו יותר ולהיבנות במקום אחר ונכון יותר לזמן הנתון.
אנשים יבינו שזו לא רק זכות אלא חובה לדאוג לאושר שלך. כולנו יודעים שלא כסף ולא אוטו ולא חפצים ממלאים את אותו מקום בלב שזקוק לחום ולאהבה, לשקט ולביטחון רגשי, להבנה ותקשורת, לאינטימיות וקירבה.
ואולי גם, אם החברה שלנו תיתן לזה יותר תמיכה ולגיטימציה, אנשים לא יצטרכו לעשות השלמות מבחוץ לכל הדברים האלה שחסרים להם בקשר שמת.
אני דיילת אוויר. בקורס חירום מלמדים אותנו שבזמן נפילת לחץ במטוס ואיבוד דיחוס (שלא נדע, טפו טפו טפו), הדבר הראשון החיוני והחשוב ביותר שעלינו לעשות הוא לקחת את מסיכת החמצן הקרובה אלינו ביותר ולנשום ממנה במשך שלוש דקות. כך נדרש אפילו מהורה שילדו הקטן נמצא לצידו. רק אחר כך ניתן וצריך לעבור בין כולם ולדאוג להם.
נשמע אגואיסטי?
אז זהו שלא. אם לא נדאג קודם כל לעצמנו – כיצד נוכל להועיל לנוסעינו (או לילדינו)?
תחשבו על זה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
