הזמן האבוד של עזה
הירי לעבר ישראל יופסק רק אם נתחיל לדבר על היסטוריה, גם זו של הפלסטינים, במקום לדבר על טריטוריה
מראות ההרג וההרס מעזה מזוויעים, ותושבי הדרום עדיין נמצאים תחת הפגזות שלא פוסקות. המצב ממריד, מעציב, מחניק ומקומם. בזמן סכסוך מדמם, קשה אמנם להביט מעבר לאלימות, אך מבט כזה לדעתי הכרחי כדי להבין מה מתרחש מול עיננו.
אחד הסופרים האבורג'ינים באוסטרליה העיר פעם, בזמן המאבק על זכויות הילידים: "היכן שהטריטוריה הלאומית פועלת, הזמן שלנו מת. אבל לזמן שלנו יש גם מנהג לחזור לאחר המוות". הערה זו יכולה לסייע להבין את המתרחש בעזה.
אם נצליח להתבונן על האירועים האלימים מעבר להרס הנורא, ענני האבק, הגופות, כתמי הדם וזעקות הילדים, נוכל להבין את המלחמה הזאת כהמשך המעשה הטריטוריאלי הישראלי, שאימץ מטרה עיקשת ואכזרית – השתקת הזמן הפלסטיני, כלומר מחיקת ההיסטוריה המלאה של הארץ הזאת. השתקת ההיסטוריה, מיותר לציין, היא גם מחיקת המקום הפלסטיני, ואיתו הזכויות הפוליטיות המלאות, אלה הקיימות בזכות, ולא כחסד ישראלי.
אם כך, הפלישה הנוכחית לעזה איננה רק מבצע לעצירת הטילים, מאמץ לשפר תדמיות פוליטיות לקראת הבחירות או ניסיון לשקם את ההרתעה הישראלית. הפלישה איננה רק עוד ניסיון 'לעשות סדר' אצל אחרים ולהפיל את ממשלת החמאס הנבחרת, או מאמץ אימפריאלי (ישראלי-אמריקאי) לשלוט במרחב מוסלמי ברמות אלימות הולכות וגוברות. הפלישה הנוכחית היא כל אלה כמובן, אבל היא גם המשך של אסטרטגיה ארוכת שנים להכחיש, למחוק ולשבור כל אזכור של תולדות המקום הזה בדורות האחרונים. לפרויקט המחיקה שותפים כמעט כולם – הפוליטיקאים, האמנים, התקשורת, החוקרים באוניברסיטאות והאינטלקטואלים.
ובכן, מול ניסיונות המחיקה, בואו ניזכר – רצועת עזה נוצרה כישות מרחבית לאחר מלחמת 1948, כשברחו וגורשו אליה כ-150 אלף ערבים פלסטינים מדרום מערב ישראל של היום. עיקר הגירוש התרחש בזמן "מבצע יואב", שהיה ידוע במטרתו "לנקות" את האזור מערבים. המגורשים-בורחים הצטופפו ליד 60 אלף תושבים עזתים מקוריים. קווי שביתת הנשק עם מצרים הפכו לגבולות המדינה, והפליטים הערבים נותרו לכודים מעבר לגבול, ללא שום אפשרות לחזור לכפריהם ולאדמותיהם, שנהרסו בינתיים והפכו עיי חורבות. אדמותיהם של פליטי עזה הופקעו בשנות ה-50והוקצו לעשרות יישובים יהודיים שהוקמו מיפו ועד באר שבע.
אוכלוסיית הפליטים בעזה מונה כיום למעלה ממיליון איש (מתוך כמיליון וחצי איש) ומצבה הגיאוגרפי החמיר לאין ערוך – צפיפות, עוני ומערכת הולכת ומתהדקת של איסורי תנועה, עבודה וסחר עם העולם החיצון. כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-1967 אומנם הקל לתקופה קצרה על תחושת המצור ואיפשר לעזתים מגע עם פלסטינים אחרים, אך בזמן האינתיפאדה הראשונה, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, שוב נחסמה הרצועה, הפעם בגדר מערכת אימתנית שהושלמה ב-1994 כחלק, רחמנא לצלן, מ"תהליך השלום".
ישראל בורחת מהתמודדות
על רקע זה צריך להבין את עליית החמאס, שהציבה אלטרנטיבה להסכמי אוסלו. אלה הפכו במקום נתיב לשלום ל"וויה דולורוזה" פלסטינית. אך מאז עליית החמאס בבחירות דמוקרטיות, הכבידה ישראל עוד את הגיטואיזציה של הרצועה בהטילה מצור על האזור תוך הפרדתו המוחלטת מהגדה.החמאס סירב לאשליית "שתי מדינות לשני עמים", שהפכה בעצמה למנטרה ריקה מתוכן, המאפשרת את המשכו האינסופי של הכיבוש הקולוניאלי. הוא העניק גם קול לפליטים כשמינה את אסמעיל הנייה, פליט ממחנה שאטי, לראש הממשלה. זאת אל מול אליטה פלסטינית מושחתת וממולכדת בתוך הסכמי אוסלו, ש"אסרו" עליה להעלות את נושא הפליטים, כלומר את ההיסטוריה העכשווית של הארץ, לסדר היום הפוליטי.
ירי הטילים מהרצועה על אזרחים ישראלים ראוי לכל גינוי כפעולת טרור נגד יהודים וכמעשה הפוגע קשות בעם הפלסטיני. אך מעבר לכך יש להבינו גם כניסיון להזכיר לעולם, לישראל, אך גם להנהגה הפלסטינית, ששאלת הפליטים חיה ובועטת.
מול צעקה נמשכת זו החליטה ישראל, כהרגלה, לברוח מהתמודדות עם השאלה, ולנקוט בטרור של מדינה. כך היא פצחה במסע של אש וגופרית על הרצועה שנועד לחסל, להרוג, לבתר ולכתר. אך זהו כוח חלש מבחינה פוליטית ומוסרית. גם טונות של "עופרת יצוקה", גם הרג ילדים ושריפת ערי הרצועה כולן לא ישתיקו את קולה של ההיסטוריה. הזמן שאבד בהמולת תופי המלחמה וביצירתה האלימה של "רצועת עזה" עוד ישוב לאחר מותו, כפי שהעיר הסופר האבוריג'יני.
הסיפא ברור: מעבר להפסקת האש הנחוצה עכשיו ומיד, הפסקת האלימות האמיתית עוברת רק דרך "השבת הזמן" לתוך חיינו הפוליטיים, כלומר דרך בירור פתוח ונוקב של ההיסטוריה שיצרה את יחסי יהודים ופלסטינים בארץ הזאת, והתמודדות ישראלית עם שלילת ההיסטוריה והזכויות הפלסטיניות.
במהלך בירור שכזה, שיהיה כמובן מותנה בסיום הכיבוש הקולוניאלי הישראלי, תעלה שאלת הפליטים ואיתה סוגיית רצועת עזה כולה, אך יעלו גם שאלות הנוגעות להיסטוריה היהודית הטראומטית, ולאפשרויות להבטיח את עתיד היהודים במזרח תיכון ערבי.
כלומר, ההכרה בזמן הפלסטיני היא הדרך היחידה גם להכיר בזמן היהודי. רק כשההיסטוריה תחליף את הטריטוריה כנושא השיח המרכזי, כלומר כשתולדות הארץ יסופרו תוך הכללת כל תושביה ומגורשיה, ייבנה הבסיס של הכרה הדדית של שני עמים שווי-זכויות במולדת משותפת. אז ייפסקו גם הטילים, ויגיע אולי גם זמן פיוס.
פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע
לפנייה לכתב/ת 
