פנטזיות הן החברות הכי נאמנות שלי
הן תמיד בהישג יד כשצריך, והן הרבה יותר יצירתיות מאשר חלומות, שנוצרו רק להתיר פיתולי מוח שהסתבכו במשך היום. עם פנטזיות אני המלכה, הבמאית הראשית, בוראת עולמות מקסימים, עם שליטה מלאה בשחקנים. במנהרות מנהטן, סיפור
זעזועי הרכבת משתלטים על גופי ועל מוחי ואני נותנת להם לעשות בי כבשלהם, מתמסרת ללא התנגדות לאביר הדמיונות שדוהר ומסעיר את מוחי, רגליי ובטני. תווי פניה, עיניה ושפתיה עדיין חקוקות מאחורי שמורות עיניי ודמיוני מנסה לפענח את פשרן. אני נותנת לו יד חופשית לנווט במבוכי מוחי, לגלות את יצריי ורצונותיי וליצור מציאות חדשה ומרגשת.
פנטזיות הן החברות הכי נאמנות שלי, הן תמיד בהישג יד כשאני זקוקה להן והן הרבה יותר יצירתיות מאשר חלומות, שנוצרו רק להתיר את פיתולי המוח שהסתבכו במשך היום. עם פנטזיות אני המלכה, אני הבמאית הראשית, בוראת עולמות מקסימים עם שליטה מלאה על כל השחקנים אפילו על מראה פניהם, גופם, מחשבותיהם, רגשותיהם ותשוקותיהם. זהו עולם ממכר. אם גלשתי לתוכו לפעמים איני יכולה להיחלץ ממנו והפנטזיות שיצרתי משתלטות עלי. אם אני רוצה לתפקד במשך היום אני צריכה לספק את רצונן (ואני שונאת התפרקות חפוזה בשירותים זרים וקרים).
ושוב אנחנו מיטלטלים במנהרות אינסופיות, ואני ומרגישה את עיניה נעוצות בי, חודרות מבעד לעפעפיי, עוברות על פני, חזי, ידיי ואצבעותיי. אני מחייכת ועיניי עצומות, מנסה לדמיין איך גוף הרקדנית שלה נראה מתחת לבגדים. אני מנסה לדמין את ההליכה שלה, את הריצה שלה ואת השיניים שלה כשהיא צוחקת בטירוף.
היא מסתכלת אחורה ומאיצה. סוסה השחור מועד
שׂדה אינסופי. אני רוכבת על סוס אדמוני והיא על סוס שחור ומבריק, עדיין לבושה באותו מיני צהוב. גשם יורד, ואני מנסה להדביק את סוסהּ. היא מסתכלת אחורה ומאיצה. סוסה השחור מועד, והיא מאבדת את אחיזתה ומחליקה מעליו לתוך השדה הבוצי. אני עוצרת לידה, שמלתה מופשלת, רגליה הרזות חשופות ומלאות בוץ, כולה רטובה ומלוכלכת שוכבת על צידה ועיניה מבקשות רחמים. אני יורדת מהסוס, מתכופפת ומנשקת את שפתיה הרכות והבל פיה חודר לתוך פי, חם ולח.
פתאום היא לידי ואני בולעת את רוקי. עיניי עדיין עצומות וליבי קורס. אני משלבת את אצבעותי חזק חזק ומפסיקה לנשום. היא כל כך יפה, אבל אסור לי להסתכל. הרכבת חורקת ואני נזרקת קדימה ואחורה, מתאמצת להחזיק את חלומי ולעגן את גופי. ושוב חושך ושקשוק גלגלים. אני פותחת את חריצי עיניי ולא רואה כלום. כעת אני מריחה ריח של מנהרה אפלה ובושם עדין ומתעתע. אני שולחת יד אקראית לשמאלי והיא לא שם. אני עוצמת את עיניי ומחזירה אותה לחיים.
צועדות יחפות, שלובות יד בתוך עשב רטוב. היא מסתכלת לתוך עיניי ושתינו צוחקות. שערותיה מלאות ברסיסי טל והשמש מפזזת איתנו. ליבי מלא אושר והוא זורם דרך ידי לתוך כפה החמה ונוגע ומלטף את ליבה. היא מחבקת אותי ואני מתרסקת תחת מגעה. היא בולעת אותי ואני נמסה בתוך ליבה.
אני מרחפת בתוך לב ענקי.
איבדתי שליטה, ואני נותנת לה לנהל את גופי ונשמתי. אני מרגישה מחושמלת, זרמים עוברים בכל גופי מקצות אצבעותי ועד לאיבריי הפנימים ביותר. אני רואה את שפתיה מרחפות סביבי; אלפי שפתיים חמות, רכות, מגששות וטורפות כל חלק מגופי. אלוהים, אני מתחננת, שלא ייגמר לעולם.
הרכבת מאיטה ועוצרת, ואני יודעת שזה הסוף. אני פותחת עיניים והיא כבר השתחלה מבעד לדלת, זורמת עם ההמון של מנהרות מנהטן, נעלמת בגוש השחור. אני יוצאת אחרונה, מתענגת על הניצוץ הזהוב בשיערה שעדין מקפץ בתוך הגוש האפל.
קור אפור מכה בי, יום חדש מתחיל.
האימייל של נערית
לפנייה לכתב/ת 
