להיות מורה? למה לי הכאב ראש הזה?
אחרי שנחשפה לפרויקט "המורה של המדינה" מעלה רותם כהן-וידר, אמא טרייה ובת למורה ותיקה, תהיות לגבי מקצוע ההוראה, מעמדו, תנאיו והיכולת שלו לתגמל את הבוחרים בו, ומציגה דוגמא אישית לדור המשך עתידי למערכת החינוך שבחר לבחור אחרת
לאחרונה נולד לי בן. ויחד עם האושר המדהים הזה, הגיעו כל החששות בנוגע לעתידו בעולם המורכב בו אנו חיים. אותן 12 שנים בהן את רוב שעות הערות יבלה במערכת החינוך, מהוות חלק עצום בעיצוב אישיותו, חינוכו, האינטראקציה החברתית, הביטחון העצמי שלו, הערכים ועוד. המורה הוא חלק דומיננטי בחייו – בחיים של הילדים של כולנו.
נולדתי בבית ששם דגש על הסביבה החינוכית בה גדלתי. אמי היא אשת חינוך בכל רמ"ח אבריה, מחנכת דורות של תלמידים בכיתות ג'- ו' מתוך אמונה שכל ילד הוא יחיד ומיוחד ולא כולנו יכולים ללמוד באותה הדרך. תלמידיה משנים עברו שומרים איתה על קשרים חמים עד היום מתוך הוקרה והערכה.
מורה הוא לא רק אדם שיודע להקריא מהמחברת את החומר הלימודי, הוא אדם שמעורר בך מוטיבציה ללמידה, מאתגר אותך ומסייע לך להתמודד עם האתגר בצורה חיובית. הוא מכיר אותך ותומך לא רק בהצלחה במבחן, אלא גם בהתמודדות עם העולם, החברים בחצר ולעיתים אף הבית. המורה צריך לפתוח בפניך עולם ולסייע במימוש הפוטנציאל הגלום בך. בבית אין תמיד את הכלים, הזמן או היכולת לכך. מורה הוא חלק מקהילה, חלק ממי שתהיה כשתגדל.
כשאני חושבת על ההגדרה הזו ומסתכלת על מערכת החינוך היום, ספק אם יש סיכוי להחיל אותה בצורה כלשהי בפועל. כיתות מפוצצות, אינטגרציה של ילדים בעלי קשיים ללא סיוע או הדרכת המורה, שעות ארוכות (במסגרת רפורמה זו או אחרת) בהן לילדים קשה להתרכז, מרוץ אחרי כמות חומר ענקית, פרויקטים ועוד פרויקטים "מיוחדים" והעיקר הציונים... אבל מה עם רווחת התלמיד, מה עם חינוך, הצבת גבולות, מימוש הפוטנציאל האישי?!
כיצד כל זה יכול לקרות כשבפועל אפילו תפקיד המחנך כבר לא מה שהיה. את אחותי הקטנה כדוגמא, מחנכת אישה מקסימה וערה לתלמידיה המתבגרים. אבל במקום כיתה אחת, בשל מחסור במורים, היא מחנכת שתי כיתות, כלומר כ- 70 נערים ונערות מתבגרים. כיצד בצורה כזו ניתן להעניק לילדים שלנו את מה שמגיע להם?
וכמובן שהיא לא היחידה, הוראה זהו מקצוע תובעני ולא מתגמל. חסרים היום מורים במערכת החינוך (ללא התייחסות כלל לאיכותם) וכשהתחלתי לדבר עם אנשים על הנושא גיליתי עוד ועוד סיפורים על מורים שעזבו את המערכת עוד לפני החגים בשל הקושי, בתי ספר שנאלצו לשכור מורים אקסטרנים שיגישו לבגרויות ותלמידים שבשל כך צריכים להגיע לשיעור ב-6:00 בבוקר.
מאימי למדתי את האהבה לחינוך וילדים. כשהייתי קטנה היה לנו לוח ירוק גדול בחצר והיינו "מעבירים" שיעורים לחברים ונהנים מכל רגע. אבל בפועל כשהגיע הרגע לבחור קריירה - מערכת החינוך לא היתה אופציה אמיתית בשבילי. במחשבה על הסיטואציה בה הייתי נדרשת לענות על השאלה "במה את עובדת?", מורה נשמע משהו נחות בו בחרתי מחוסר יכולת או ברירה. תוסיפו לכך את המשכורת הנמוכה משמעותית מהממוצע במשק, התמודדות יומית מתישה עם כיתה ענקית, מפקחים שדורשים עוד ועוד חומר, הורים מעורבים ותובעניים, שעות שכבר לא כל כך נוחות, עבודה בערבים ובסופי שבוע בבית, השתלמויות אחר הצהרים ובחופשים... ולמה לי את הכאב ראש הזה?!
לאחרונה פורסם פרויקט "המורה של המדינה" במסגרתו נבחרו חמשת המורים המובילים בארץ. ההתייחסות התקשורתית למורה לאופיו חזונו וערכיו הייתה בעייני חידוש מרענן. המורים מהווים תפקיד כה חשוב במארג החברתי שלנו. כולנו מכירים בכך – אז למה בפועל לא מעודדים חברתית, תדמיתית וכלכלית את הבחירה במקצוע. למה ילדיו של איש עסקים ממשיכים בדרכו של אביהם בכבוד, אך ילדו של מורה לא?
אני מאמינה ששינוי לטובה בנושא יגיע רק עם שיפור תדמיתו של המורה בחברה הישראלית. זהו חלק חשוב בשימור ושיפור המקצוע שמשפיע כה רבות על החיים של כולנו וחייבים להפסיק ולהקל בו ראש.
ובכל מקרה, לילדי הקטן שרק נולד אני לא דואגת, כי לו תהיה מורה פרטית שתדאג לחינוך שלו, להשכלה למימוש הפוטנציאל והערכים - אמא שלי, "המורה עפרה".
- הכותבת היא אמא טרייה ובת למורה ותיקה
גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לקריאות נוספות לסדר:
"לנתב את התחושות הקשות לעשייה נחוצה"
"הכירו: העניים החדשים, (לא) נעים מאוד"
לפנייה לכתב/ת 
