תרמילאים בשביל אחרים

כאשר אפרת ואסף החליטו לנסוע לירח דבש באפריקה, הם בחרו לעשות את זה קצת אחרת. במקום לבקר באטרקציות תיירותיות, הם העדיפו להתנדב בפרויקט קהילתי ששינה את חייהם של אנשים רבים. הכירו את התרמילאות האקטיביסטית

אפרת נויעדכון אחרון: 11.02.09 , 03:20

מֶה (גברת) מאטאקיסו גרה בבקתת בוץ עגולה בעלת גג קש מחודד בכפר הא-מחאטה. יש לה ארבעה ילדים משלה - ועוד שניים של אחותה החיים אצלה מאז התייתמו מהוריהם. שניהם נולדו נשאי איידס. בעלה של מה מאטאקיסו נסע לפני שנים לדרום אפריקה כדי לעבוד במכרות הזהב. כבר שנים שלא שמעו ממנו, וגם מעט הכסף שהיה שולח הפסיק להגיע. השמועה מספרת שהוא מצא לו אישה חדשה והוא חי איתה בסוואטו.

הבוקר בכפר מתחיל עם עלות השחר. קריאות התרנגולים ונביחות הכלבים מהדהדות מן ההרים הנישאים סביב, ומה מאטאקיסו מתחילה את יומה - מדליקה את המדורה, מעירה את הילדים, מבשלת דייסת תירס לכולם, אוספת את העורות עליהם ישנו לכדי ערימה מסודרת ומטאטאת את רצפת הבוץ ואת הכניסה לבית.

הבן הגדול, בן ה-11, עולה עם הפרה היחידה להר. פעם הוא הלך לבית הספר, ואפילו הצליח למדי ולמד אנגלית, אבל הוא גדל ואין כסף למדים חדשים, שלא לדבר על נעליים מתאימות, ובלעדיהם לא יתנו לו להיכנס. ובכלל, להחזיק ילדים עולה כל כך הרבה... זה בזבוז לשלוח אותם כל יום לבית הספר כאשר הם יכולים לעזור בכלכלת הבית. בעיקר כאשר צריך כסף כדי לנסוע למרפאה מדי חודש עם ילדי האחות כדי שיקבלו תרופות מתאימות. כבר איימו עליה שאם לא תגיע לביקורת חודשית לא תקבל יותר כדורים בשבילם. אבל הנסיעה כל כך יקרה...

מה מאטאקיסו היא מוסוטו, כלומר בת שבט הבסוטו ותושבת של מדינת לסוטו אשר שוכנת כל כולה בתוך מדינת דרום אפריקה. זו מדינת הרים קטנטונת, יפהפייה וענייה. סיפורה של מה מאטאקיסו הוא סיפורם של כולם כמעט - אוכלוסייה שמורכבת ברובה מנשים (הגברים עובדים במכרות דרות אפריקה), אשר מטופלות בכמה ילדים, 97% מן האוכלוסייה מוגדרים על ידי האו"ם "עניים" או "עניים מאוד", וכל אדם שלישי הוא נשא של נגיף ה-HIV. החינוך ניתן לכאורה בחינם, אך רבים אינם יכולים לעמוד בהוצאות הנלוות, למשל מדי בית הספר שהם חובה. משום כך לעתים קרובות מעדיפים להשאיר את הילדים בכדי שיעבדו במשק הבית, המבוסס בעיקר על חקלאות זעירה. התפריט היומי מורכב בעיקר מפאפא (קמח תירס) וירקות עלים, בדיוק על הגבול שבין רעב לשובע.

לסוטו. הנוף מהגסטהאוס (צילומים: אפרת ואסף נוי זיידן)

ירח דבש אקטיביסטי

עד לפני שנתיים לא ידעתי על לסוטו כלום. אפילו לא ידעתי שמדינה כזו קיימת. כאשר בן זוגי אסף ואני החלטנו לנסוע לירח דבש באפריקה, ידענו רק שאנחנו לא רוצים לטייל כמו שטיילנו בעבר - להגיע למקום חדש, בדרך כלל זול כך שנוכל להרשות לעצמנו טיול ארוך, ולעקוב אחר מדריכי טיולים לתרמילאים בכדי לראות, יחד עם תרמילאים אחרים, את אותן "אטרקציות" תיירותיות. כאקטיביסטים חברתיים ובעלי מודעות סביבתית, ידענו שאנחנו רוצים משהו אחר. פחות מזהם, פחות מערבי, פחות "קולוניאלי", יותר מקומי, יותר אמיתי, יותר מתחשב, יותר שוויוני.

חיפשנו באינטרנט מקום להתנדב, אבל כל מה שמצאנו היו הזדמנויות "להתנדב" בתמורה לסכומי כסף גדולים. "מי שבאמת צריך את עזרתכם ולא רק את הכסף שלכם, לא יהיה באינטרנט. את אלה תמצאו על הדרך", היתה העצה הטובה שקיבלנו מידיד. אז התחתנו, ארזנו שני תרמילים, וקנינו כרטיס טיסה בכיוון אחד ליוהנסבורג.

חודש ומשהו אחרי כן מצאנו את עצמנו מתנדבים בחווה אורגנית בדרום אפריקה, לא רחוק מגבול לסוטו. עדיין מנסים לעכל את המציאות בארץ שהאפרטהייד עדיין ניכר בה בכל פינה. זוג קנדים שפגשנו בחווה הציעו לנו להתלוות אליהם למסיבת חג המולד שנערכת בפרויקט קהילתי בתוככי לסוטו, בכפר הא-מחאטה. כך פגשנו בפעם הראשונה את פרויקט "פדיסנונג" (בססוטו: עובדים ביחד). וכך פגשנו לראשונה את האישה רבת ההשראה שהפרויקט הקסום הזה הוא החזון שלה - מֶה מאמלו.

האישה שהעזה לשנות

מאמלו נולדה צולעת. בלסוטו מוכת האבטלה והעוני, חריגות היא עול כבד בהרבה מבארצות המפותחות. למרות שגדלה במשפחה אוהבת ותומכת, הסטיגמה החברתית הכאיבה לה, ובאין כל מערך תמיכה או מסגרת שיקומית לבעלי צרכים מיוחדים בלסוטו, היא מצאה את עצמה בגיל 19 מובטלת ותלויה בהוריה העניים. לא עזרה לה העובדה שהצליחה לסיים תיכון בהצטיינות, ושהמשיכה וסיימה בהצלחה לימודי מזכירות. בעולם בו על כל משרה יש עשרות מתחרים, הנכות הקלה שלה הפכה למכשול בל יעבור.

אך לא אדם כמאמלו תתייאש וירים ידיים. להיפך, הרגישות המיוחדת שפיתחה עקב המוגבלות שלה פקחה את עיניה לראות את סבלם של אחרים סביבה, ולנסות למצוא דרך להתגבר יחד על הסטיגמה החברתית. אם החברה אינה רוצה לעזור לנו, מדוע לא נתאגד ונעזור לעצמנו? שאלה את עצמה.

יום אחד פנתה לצ'יף של הכפר שלה בבקשה צנועה: חלקת אדמה קטנה עליה תוכל להקים קואופרטיב של אנשים בעלי מוגבלויות, אשר כל אחד יעבוד בו בחקלאות לפי יכולתו, כאשר כולם יתחלקו ביבול וברווחי המכירות. הצ'יף היה נחרץ: "אני לא רוצה לראות נכים מסתובבים לי פה כל היום". כמוהו ענו 12 צ'יפים אחרים. אך מאמלו הבלתי נלאית המשיכה ועברה בין הכפרים, עד שהגיעה לכפר הא-מחאטה, אשר לו צ'יפית אישה. "בוודאי שאעזור לכם", הייתה תשובתה. כעת נותר רק למצוא את חברי הקואופרטיב, ולשם כך צלעה מאמלו במעלה ובמורד מדרונות ההרים, כאשר היא מפרסמת בכל כפר את החזון, ואת מועד ומקום הפגישה: יום א' בחמש.

ביום א' בחמש ישבה מאמלו בבית חברה בכפר. היא לא העזה להגיע למקום הפגישה ולגלות חדר ריק. "ירדתי בחמש וחצי, וכבר מרחוק ראיתי את האנשים שלא היה להם מקום בפנים", היא מספרת בחיוך. החזון קרם אור וגידים. בעזרת אנשי הכפר ובהנהגת הצ'יפית נבנה מבנה קטן והוכשרה קרקע חקלאית, מונה ועד מנהל שיתופי והפרויקט יצא לדרך.

מאמלו לא עצרה. בהמשך היא הקימה בית מחסה לילדים בעלי מוגבלויות שונות (מפיגור ועד אוטיזם, מנכות ועד בעיות נפשיות), בית ספר בחינם לגמרי ("בלי תלבושת!" היא קובעת נחרצות) בו משולבים הילדים החוסים וילדי הכפרים השכנים, וקבוצת תמיכה לנשים נשאיות איידס, אשר סובבות ברגל בין הכפרים המרוחקים ומסייעות להעלות מודעות ולתמוך בנשאים וחולים.

"מדוע לא נתאגד ונעזור לעצמנו?". מה מאמלו

נייר טואלט או עיתון גזור?

כאשר הגענו אנו לביקור בפרויקט, על צלע הר ירוק בין פלגים ושדות, התאהבנו מייד - במאמלו, בילדים, בפרויקט כולו. לעומת פרויקטים אחרים, שהתחילו כיוזמות מבחוץ של ארגונים מערביים, כאן היה ברור שהפרויקט צמח מלמטה - והקהילה כולה שותפה לו. כך שלהבדיל מבפרויקטים אחרים - כסף אולי אין, אבל יש חיבור לקהילה ולמקום, יש כבוד לתרבות ולמסורת, ולכן יש לזה סיכוי גם להצליח ולשרוד, ולעשות שינוי אמיתי. איפה אנחנו יכולים להשתלב בכל זה? תהינו. רצינו להיות חלק, לא רק כדי לעזור כמיטב יכולתנו, אלא גם בשבילנו. הרגשנו שאנחנו יכולים ללמוד כאן המון ולקבל השראה.

אנחנו לא זוכרים מי היה הראשון שהעלה את רעיון הגסטהאוס. דיברנו הרבה על הבעייתיות של תשתיות התיירות בלסוטו ודרום אפריקה - הבעלות רובה ככולה לבנה, בעוד שהעובדים עצמם הם שחורים ומרוויחים שכר מגוחך. המבנים "מערביים" מתוך תפיסה שהתיירים מחפשים רק את המוכר והנוח, והמיקום הוא בדרך כלל מחוץ לקהילות המקומיות כך שאין מגע עם התרבויות המקומיות המגוונות. למה, חשבנו לעצמנו, שלא נסייע למאמלו ולקהילה להקים גסטהאוס לתרמילאים בכפר? מקום בדיוק כמו שאנחנו ורבים אחרים כמונו מחפשים - בנוי בסגנון מקומי, בתוך הכפר, מנוהל על ידי התושבים, ושכל הרווחים שלו נשארים ותורמים לקהילה?

מאמלו ובעלה בן התלהבו. וכך מצאנו את עצמנו עוברים לגור בהא-מחאטה, ובונים יחדיו גסטהאוס קטן ואקולוגי. אנחנו עוזרים לזהות מה יכול להוות משאב תיירותי (אף בסוטו שם לא חשב שהנוף מהחלון יכול לעניין "אמריקאים עשירים") ומלמדים איך מתנהל גסטהאוס ולמה מצפים תיירים (חייבים נייר טואלט בשירותים, למשל, ולא עיתון גזור), והם מתכננים, רוכשים חומרים, מוצאים בנאים. בין לבין שיחקנו עם הילדים ועזרנו בבית הספר ובמעון. נשארנו בכפר חמישה חודשים. כיום הגסטהאוס פעיל ומקבל אורחים ומתנדבים.

שינוי קטן-גדול

מיזמים כמו בניית הגסטהאוס מכונים "מיקרו צ'יינג'" (micro change) כלומר שינוי ברמת המיקרו. אלו פרויקטים קטנים ולא יקרים, אך האפקט שלהם גדול. כמו אדוות במים, המעגלים בהם שינוי כזה יכול לגעת הולכים וגדלים. הגסטהאוס מושך גם מתנדבים פוטנציאליים, וגם כסף מערבי - מעט במונחים שלנו, הון במונחים מקומיים. הכסף הזה עוזר להאכיל כ-200 יתומים וכ-60 ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים. הנערות החיות בפדיסנונג משמשות כעובדות - מנקות, מכבסות, מסדרות, ובתמורה הן מרוויחות משכורות קטנות, והרבה תחושת מסוגלות וביטחון.

במעגל הגדול יותר, גם הקהילה המקומית נתרמת. היזכרו במֶה מאטאקיסו, למשל. בואו נניח שהגברת תתלה שלט קטן בגסטהאוס: "ארוחת צהריים מסורתית ב-15 מלוטי" (כעשרה שקלים). את מנות הפאפא והמרוחו שהיא מבשלת בסיר הברזל הגדול על המדורה מדי יום היא תגדיל מעט, ותמכור בכל יום שתי ארוחות צהריים. בכסף הזה היא תוכל לקנות אוכל, ולשלם על מדי בית הספר של בנה הגדול והנסיעה החודשית למרפאה. בנה יסיים תיכון, ייסע לדרום אפריקה ללמוד באוניברסיטה ויחזור עם מקצוע, אולי אפילו רופא שיוכל לסייע לחולי הכפר. ילדיה האחרים יוכלו להתרועע עם התרמילאים, ללמוד אנגלית, לשמוע סיפורים ממקומות אחרים. והתיירים יוכלו לפגוש את הילדים, ללמוד את שפתם המתנגנת, את תרבותם.

אולי יום אחד תהיה למה מאטאקיסו בקתת מטבח נפרדת עם כיריים, והיא תוכל לנוח אחר הצהריים ולפטפט עם השכנות. וכל זה בזכות גסטהאוס קטן אחד, שנבנה תוך כמה חודשים מבוץ, אבנים וקש.

אפרת נוי תרצה ביום רביעי הקרוב בשעה 19:30 במסגרת סדרת הרצאות בבית אבי חי בשם "התרמילאים". הכניסה ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי. פרטים באתר או בטלפון 02-6215300.

לכתבות הקודמות בסדרה: